כיצד דפוסי תקשורת של ילדים בוגרים עם הוריהם תורמים לקירבה רגשית עם ההורים ולשביעות הרצון של הילדים?

מטרת המחקר: לבחון שלושה דפוסי תקשורת (פגישות פנים אל פנים, תקשורת בטלפון, ותקשורת דיגיטלית באמצעות מסרונים) של ילדים מעל גיל 21 עם הוריהם והקשר שלהם לקירבה רגשית עם ההורים ולשביעות רצון מהחיים של הילדים.

יחסים בין ילדים בוגרים והוריהם הם אחד הקשרים החזקים ביותר ומאופיינים בקירבה רגשית וסולידריות לאורך החיים. נמצא קשר בין תדירות התקשורת שבין ילדים בוגרים והוריהם לקירבה רגשית בינהם. לאור המהפכה הטכנולוגית והשימוש הנפוץ והנוח בתקשורת דיגיטלית, נשאלת השאלה האם קיים קשר בין תדירות התקשורת של ילדים עם הוריהם וקירבה רגשית, ואיזה דפוס תקשורת תורם יותר לקירבה הרגשית של ילדים בוגרים עם הוריהם.

הליך: המחקר כולל שתי אוכלוסיות של ילדים בוגרים בגילאים 21-40: 557 סטודנטים מישראל ו535 סטודנטים מגרמניה שמילאו שאלון אינטרנטי בו דיווחו על דפוסי התקשורת עם הוריהם, הקירבה הרגשית עם ההורים והסיפוק שלהם מהחיים. הניתוח הסטטיסטי מתבסס על ניתוחי נתיבים (SEM) ששיער ששלושת דפוס התקשורת של הסטודנטים בישראל ובגרמניה יתרמו לקירבה הרגשית להוריהם שמצידה תתרום לשביעות הרצון של הילדים.

ממצאים ומסקנות: נמצאו קשרים חיוביים מובהקים בין שכיחות התקשורת בטלפון, פגישות פנים מול פנים ותקשורת דיגיטלית לבין קירבה רגשית של ילדים בוגרים עם הוריהם. הקשר בין תקשורת בטלפון וקירבה רגשית נמצא חזק יותר מהקשר של דפוסי התקשורת האחרים עם קירבה רגשית. ממצאי המחקר מצביעים על כך שלמרות אמצעי התקשורת הדיגיטלית הזמינים והנוחים, לתקשורת הטלפונית יש עדיין תרומה גדולה לשמירה על הקירבה הרגשית. תרומה חשובה במיוחד בעידן מגפת הקורונה בה מפגשים בין ילדים בוגרים להוריהם הזקנים עשויים להיות מלווים בקשיים רבים. מומלץ לעודד ילדים בוגרים לשמור על התקשורת הטלפונית עם הוריהם ועם הקרובים להם.