רקע: בשלושת העשורים האחרונים, לצד העליה בתוחלת החיים, החברה הישראלית עוברת תהליכים חוקיים ומשפטיים המאפשרים לאנשים זקנים, להתכונן לרגע בו לא יוכלו לקבל החלטות בעניינם בשל ירידה במצבם הקוגניטיבי, בשל מחלות כגון דמנציה ואלצהיימר. מגפת הקורונה אף הציפה את הצורך הזה ביתר שאת בשל העיסוק בדילמות אתיות הקשורות בהקצאת משאבי נשימה לאנשים זקנים הזקוקים לטיפול מציל חיים במציאות של משאבים רפואיים מוגבלים. התכנון המשפטי-רפואי לקראת ובעת זיקנה נעשה בין היתר באמצעות הכנת מסמכים משפטיים (ייפוי כוח רפואי, ייפוי כוח מתמשך והנחיות רפואיות מקדימות) המאפשרים לבחור מבעוד מועד מי יקבל החלטות בעניינים הרפואיים במקום האדם המכין את המסמך, באופן שיבטא את רצונו והעדפותיו האישיות.
מטרות: לתכנון המשפטי כמה מטרות, קידום האוטונומיה של האנשים הזקנים, שימוש במסמכים ככלי מניעתי בדומה לרפואה מונעת לשם מניעת סכסוכים משפטיים ומשפחתיים. התכנון המשפטי אף עשוי לשפר את רווחתם הפסיכולוגית של האנשים הזקנים והתמודדותם עם החששות לעתיד. כל זאת לצד הצורך בהעלאת המודעות של אנשי המקצוע בזיקנה לכלי התכנון המשפטיים-רפואיים ושימוש בכלים אלו כחלק מעבודתם עם אנשים זקנים.
גישת העבודה: דו שיח מקצועי שיוצג באמצעות תיאורי מקרה הממחישים מורכבויות אישיות, משפחתיות ומשפטיות כגון שיח עם האדם הזקן ועם משפחתו סביב אתגרים ואובדנים פיזיים וקוגניטיביים, מחלות, סיום חיים וכשרות משפטית, נושאים העומדים במרכז התכנון המשפטי-רפואי.
ממצאים ומסקנות: לאנשי מקצוע בזיקנה, כחלק מטיפולם באדם הזקן, ישנו חלק חשוב בשיח יזום, מקצועי ואמפטי לשם הנגשת המסמכים לאדם הזקן ולמשפחתו. מסמכים אלו הם כלים באמצעותם יוכלו לעגן משפטית, ולו באופן חלקי, את החלטותיהם הרפואיות במבט קדימה.