אישה בעונת מעבר – סממני הזדקנות בתיאורי מנופאוזה בספרות העברית

מטרה: מנופאוזה מזוהה עם תחילת ההזדקנות, למרות שהיא מתרחשת באמצע חיי האישה. התופעה מופיעה בחיי כל אישה ויש מקום לצפות לקרוא על כך בספרות. מחקרים על מופעי וסת בספרות התמקדו בשלבי חיים מוקדמים (וסת ראשונה, פריון). מחקר חלוצי זה בחן כיצד מנופאוזה מתוארת בספרות והאם היא נקשרת לזקנה.

שיטה: המחקר בחן שבעה רומנים ומסה ספרותית שנכתבו מסוף שנות התשעים של המאה ה-20 ועד ימינו, וכוללים התיחסות למנופאוזה. קריאה ביקורתית פרשנית בחנה את שפת התיאור, את החשיפה הקונקרטית והמטאפורית של תסמיני המנופאוזה (הפסקת וסת, גלי חום, שינויי גוף ונפש), ואת חיבורה התמטי להזדקנות. המופעים מוינו לפי אופן ייצוג התהליך והשפעתו על הגיבורות.

ממצאים: ביצירות שנבחנו הגיבורות לא משיימות את תופעת המנופאוזה, דבר שעשוי להדהד העדר ביטוי ניטראלי לתופעה בעברית. הדחקה של סממני גיל המעבר היתה התמה הרווחת ביותר. המנופאוזה הוזכרה באופן אגבי, בשלושה רומנים המציגים בית נשי רב-דורי, בו הנשים עוסקות בעניני נשים, אך מתעלמות ממנופאוזה. השלמה עם הפסקת הווסת הופיעה ברומן אחד בו הגיבורה חוותה מנופאוזה מוקדמת ללא תסמינים. מחאה כנגד תפיסת הטומאה הוצגה בשני רומנים המתארים אורח חיים דתי-הלכתי, בהם הגיבורות העיזו לצאת כנגד בעליהן רק בגיל המעבר. בגידה כמאבק בהזדקנות הוצגה ברומן שבו הגיבורה חשה שנשיותה מתערערת עקב תסמיני גיל המעבר ובגדה בבעלה כדי לאשש את נשיותה.

מסקנות: המנופאוזה הולכת ונחשפת בספרות העברית, אך עדיין מופעיה נדירים. הייצוג המצומצם הזה מעיד על הדרה כפולה של נשים בגיל המעבר, המתבטאת בהתעלמות ממאפינים מגדריים, החושפים גופניות נשית-אינטימית, ומתהליכי הזדקנות. האופן שבו המנופאוזה מיוצגת בספרות מבטא את התפיסה התרבותית לפיה סיום שלב הפריון מאתגר את אתוס הנעורים ומעיד על תחילת ההזדקנות.