A Split Front: Israel, World Jewry and the Issue of Reparations from Germany, 1951–1952

לפני כ-70 שנה, ב-10 בספטמבר 1952, נחתם בלוקסמבורג "הסכם השילומים" במסגרתו התחייבה גרמניה המערבית לשלם לישראל קרוב לשלושת רבעי מיליארד דולר (בסחורות ושירותים) לשם שיקומם של כחצי מיליון ניצולי רדיפות הנאצים שהתיישבו במדינה היהודית. לדידה של ישראל ההסכם היה גם בבחינת פיצוי חלקי על האובדן החומרי העצום שנגרם לעם היהודי באירופה – שהוערך במיליארדי דולרים – תחת שלטון הרייך השלישי. להסכם השילומים היו היבטים רבים. אחד המרכזיים שבהם נגע ליחסי ישראל ויהדות התפוצות. נקודת מבטה של ההנהגה הציונית, בתקופה שקדמה להקמתה של מדינת ישראל ולאחר מכן, ביחס לסוגיית הפיצויים מגרמניה הייתה לאומית. לשון אחר, הפיצויים נמדדו על פי קריטריון מרכזי אחד: יכולתם לסייע לביסוסו של המפעל הלאומי היהודי בארץ ישראל. האינטרסים הייחודיים של הניצולים או של ארגוני היורשים נעדרו במידה רבה מן המשוואה הזו. מתוך כך נגזרה התפיסה הישראלית שדחקה לשולי סדר היום הממלכתי את שתי קטגוריות הפיצויים הראשונות שהוסדרו בתחיקה המערב-גרמנית (ב-1947-9): השבת רכוש ופיצויים אישיים. מן ההיבט הכלכלי הטהור לא היה באפשרותן לספק למשק הישראלי הקורס את ההון הדרוש מבחינת ההיקף, קצב ההגעה והזמינות. הדבר היה שונה תכלית השינוי ביחס לפיצוי הקולקטיבי - השילומים. ההנהגה בירושלים בחרה אפוא להתמקד בקטגוריה זו. בהתאם לכך כפתה ישראל על "ועידת התביעות" (ארגון-גג של 22 הארגונים היהודים הגדולים במערב) חלוקת עבודה ברורה: תביעת השילומים תהא באחריותה הבלעדית של ישראל ואילו ועידת התביעות תעסוק אך ורק בתביעות השבת הרכוש והפיצוי האישי. ישראל אף הדגישה בפני הוועידה כי יש לתת עדיפות עליונה להצלחתה של תביעת השילומים במשא ומתן הישראלי-יהודי-גרמני על פני הצלחתן של התביעות האחרות. הארגונים היהודים התנגדו נחרצות לעמדה הישראלית אבל לבסוף התרצו והעניקו לישראל את הבלעדיות על תביעת השילומים וכן הסכימו שלתביעה זו תהא קדימות עליונה. סיפור המאבק הישראלי-יהודי סביב שאלת הפיצויים מגרמניה, ובמרכזה סוגיית השילומים, תדון אפוא בהרצאתי. ההרצאה מתבססת על מחקר ארוך שנים שערכתי בנושא השילומים מגרמניה. ב-2015 התפרסם ספרי "החורבן והחשבון", אשר בוחן לעומק נושא זה. גרסה אנגלית של הספר, מעודכנת ומקיפה יותר, עתידה להתפרסם במהלך 2022-3.