Only of Himself Could He Tell? On Two of Haim Beer’s Heroes

ספריו של חיים באר קשורים זה לזה בקשרים תמאטיים, סגנוניים ועלילתיים הדוקים: נושאים כגון ספרים וכתיבת ספרים, מורשת החסידות וחורבן יהדות אירופה; שפע ציטוטים מהמקורות ודמויות חוזרות, כגון עשיר מופלג שפורש חסותו על הגיבור.

המימד האוטוביוגרפי נוכח מאוד בספריו של באר, והוא עצמו אף כתב על כך ברומן "חבלים". הדמות הראשית ברוב הספרים קרובה מאוד למחבר ואף מתבגרת לאורך השנים: מהילד של המכולתניק ב"נוצות", דרך החייל ברבנות הצבאית ב"עת הזמיר", עד לסופר ב"חבלים", שהולך ומתבגר ב"לפני המקום" וב"צל ידו".

על רקע זה בולטים בזרותם גיבוריהם של שני ספרים: "אל מקום שהרוח הולך", שגיבורו הוא אדמו"ר חסידי צעיר שנוסע לטיבט ומתאהב שם; ו"חלומותיהם החדשים" שגיבורו הוא בכיר המוסד בגימלאות שמתאהב בסופרת צעירה. שני אלה מנוגדים לחלוטין ל"אנטי-גיבורים" שהכרנו אצל באר בעבר: מול הנעבעכים משכונת גאולה או מיחידת הקברנים הצבאית ניצב זקוף ובוטח בעצמו גדעון שורק, גבר נאה ועטור תהילת "המוסד". מה ל"ג`ימס בונד ציוני" זה בעולמו של באר?

בהרצאתי אטען שבאר טרח להרחיק עדות – לא רק גיאוגרפית – ממספר סיבות. האחת: סיפורי האהבה האירוטיים, שכמותם טרם כתב עד אז. ברבדים נוספים מתגלות עמדות פוליטיות ונחשפות טראומות מן העבר. (נזכיר ש"עת הזמיר", הפוליטי בגלוי, זכה לקיתונות של ביקורת ואחריו נמנע באר מפרסום פרוזה יותר מעשור.) בחשיפת רבדים אלה תתמקד ההרצאה.