Writing as an Act of Return: Ida Fink and the Poetic Journey to Her Hometown

"הכל מאוד אוטוביוגרפי, כי העיירה, הגן, הנהר, הבית, הם בעיקר הבית שלי, העיירה שלי, היכן שנולדתי" אמרה בראיון כלת פרס ישראל, הסופרת אידה פינק (2021-1911), שהשנה מציינים מאה שנים להולדתה. מי שנולדה וגדלה עד לשנות העשרים שלה בעיירה זבארז` (Zbaraz) , לשעבר בפולין וכיום באוקראינה, כתבה עשרות סיפורים שזירת התרחשותם היא העיירה, אליה לא שבה מאז יצאה ממנה בחיפזון ערב חיסול הקהילה היהודית בה, במלחמת העולם השניה. אידה פינק תיארה בסיפוריה המעודנים, את בית המשפחה המרווח והגן על שמונים עצי הפרי שגדלו בו, פלג המים שזרם לידו, גדר העץ, המבצר, הכיכר, הבתים והאזור ההומה אדם, שלימים ייהפך לגטו - הללו נשארו לנצח סמלו של גן עדן זעיר, אליו אמנם לא תשוב בפועל אך הוא לא נמחה מזיכרונה, והמראות משם ימשיכו לרחוש בעולמה הפנימי, ויקבלו ייצוג רב ערך בכתיבתה - בסיפוריה הקצרים ובממואר "נלך בלילות, נישן בימים". המסע הפואטי אל העיירה נפתל ומרובה פנים, ופינק בחרה לצעוד בנתיב זה במשך כחמישים שנות יצירה, מתוך הכרה שזו הדרך היחידה לשחזר את העולם שנגדע וכי יש בידה להקים לו אנדרטת מילולית מרשימה. הכתיבה גם סייעה לה להשלים מהלך של פרידה חפוזה ולא רצויה, כמי שנאלצה לצאת בכפיה מביתה, ולנטוש את מחוז ילדותה. הדיון במפגש יתמקד ב"סיפורי זבארז`", ובהכרה שהמקום הממשי אמנם הולך ומתרחק אך יש בכוחן של המלים למלא את חללו. במהלך המפגש נתוודע לתצלומים ממסע שערכתי בעיירת הולדתה, בהתאמה לסיפוריה, ובו נחשפתי לגילויים חדשים שאפשרו לי לראות, עד כמה שניתן, את המקום "המלא" שהיה עבורה מקור השראה ואשר אותו ביקשה להנציח. לאחרונה (אוקטובר 2011) התקיים כנס חוקרים בעיירה זבארז` על יצירתה ונתלה שלט על בית המשפחה. כמו כן, שוקם ונשמר בית הקברות היהודי. (התצלומים ישולבו במצגת).