הפשיטתא היא תרגום נוצרי של המקרא לשפה הסורית. חלקו הראשון של תרגום זה, החומש, נעשה בשלהי המאה השנייה לספירה. כדרכו של כל תרגום, גם הפשיטתא, הוא למעשה פירוש לתורה, שעיקר חידושו טמון במקומות בהם יש חריגה מהתרגום המילולי. תרגום הפשיטתא חושף התאמה רבה לנוסח המסורה וזיקות גלויות וסמויות לפרשנות חז"ל.
הרצאתי תתמקד בשתי דוגמאות בהן חרג תרגום הפשיטתא מנוסח המסורה ומהמסורת הפרשנית של חז"ל, ויש בו התאמה מסוימת למסורת ההלכתית של ביתא ישראל.
בדוגמה הראשונה אעסוק בביטוי `ממחרת השבת`. נסקור בקצרה את הדעות השונות בפרשנות הביטוי ונציג את תרגום הפשיטתא וזיקתו למנהג ביתא ישראל בדין ספירת העומר וקביעת מועד חג השבועות.
בדוגמה השנייה נעיין בשמות טז, כג: `וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה` שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה` מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר` ובתרגום הפשיטתא: `טרו לכון קרירא לצפרא`. תרגום זה מהדהד את מנהגם של ביתא ישראל, שלא לחמם אוכל בשבת. מנהג זה מוכָּר היטב בהלכה הקראית ויש לו רמזים משוערים בהלכה הקומראנית.
ככל הידוע לנו, תרגום הפשיטתא לא הגיע לאתיופיה ולא היה מוכָּר לחכמי ביתא ישראל כלל ועיקר. בזהירות המתבקשת נשער, שהלכה יהודית קדומה ועלומה הותירה עקבותיה בפשיטתא ובמסורת ביתא ישראל.