המחקר שלי בוחן מספר פרקטיקות עיקריות בהן בחרו לנקוט נשים יהודיות ממזרח אירופה על מנת להישאר לבד מבחינה זוגית ומשפחתית. הטענה שלי היא שהפרקטיקות הללו נבחרו על ידן על רקע החברה המסורתית, המשפחתית והשמרנית ממנה הגיעו, יחד עם הרצון להשתחרר מהסטיגמה השלילית שהיתה קשורה ומזוהה עם נשים שחיו לבדן. על מנת להימנע מהסטיגמה הכרוכה בהישארות רווקה הן נקטו בפרקטיקות העוקפות הללו.
החל מאמצע המאה ה-19 החלו החיים היהודיים באזור להשתנות באופן דרמטי. המחצית השנייה של המאה ה-19 פתחה עבור הקהילה היהודית ברוסיה תקופה חדשה, שהחלה עם עלייתו לשלטון של הצאר אלכסנדר השני לשלטון בשנת 1855, ועם מלחמת קרים שהסתיימה ב-1856, והביאה את האימפריה הרוסית לערוך רפורמות חברתיות ואזרחיות נרחבות.
המגמות החדשות יצרו ציפיות חדשות באשר להגשמה העצמית של האדם שעמדו בניגוד מוחלט לציפיות ההורים והקהילה, לכך נוספו גם החינוך החילוני של נשים, והמדינה הרוסית שניסתה עכשיו לשלוט בחיים היהודים. השינויים הללו הביאו לשינוי במבנה החברתי והמשפחתי ונוצר פער בין דורי, השינוי הבולט ביותר היה העליה בגיל הנישואין, נשים ובנות החלו להביע רגשות של שחרור וחופש שבאו לידי ביטוי, בין היתר, גם בבחירה להישאר לבד, ולהשתחרר מהחיים המסורתיים. ההנחה היא שנשים לא יבחרו להישאר לבד, נשים רווקות מתמודדות באופן קבוע עם אחריות מגדרית, דבר המחייב אותן לפתח אסטרטגיות להסבר מעמדן. אלו האסטרטגיות הנפוצות ביותר שהן פיתחו: הגירה; גירושין; לימודים; התנצרות וזנות (סחר במין)
בהרצאה שלי אבקש להתייחס להשפעות העיקריות שהיו למשבר הקהילתי והכלכלי על נשים יהודיות במזרח אירופה, מיעוט בתוך מיעוט, והדרך שבה חלקן התמודדו עם שיטות אלה, והדרכים שמצאו לנטוש את החיים היהודיים המסורתיים. בנוסף, ברצוני להעלות גם מספר שאלות על חייהן הרגשיים של נשים יהודיות במזרח אירופה בתחילת המאה העשרים הנוגעות לבחירתן להישאר לבד.