ב-25.4.2016, נפטרה בקיבוץ רביבים, בגיל 90, החברה רחל סבוראי. היא נולדה ב-15.8.1926 לשמואל ולשרה לבית יצקר, חברי גדוד העבודה, ונקראה בשמה של דודתה, שנפטרה בצעירותה, וכמחווה למשוררת חולת השחפת, רחל בלובשטיין. בית אמה של סבוראי, שכן בגבול תל-אביב-יפו וכונה "בית הסופרים" על שם דיירי המשנה שהתגוררו בו. במאי 1921, נרצחו חמישה מיושבי הבית, ביניהם יהודה, סבה של רחל, ושני דודיה: אברהם אחי אמה, וצבי ש"ץ, בעלה של דודתה רבקה. יחד עמם נרצחו גם הסופרים י"ח ברנר ויוסף לואידור. אירוע זה, שהתרחש טרם נולדה, השפיע על חיי משפחתה בכלל, ועל חייה שלה בפרט, כפי שהעידה לא פעם, ופעלה להנצחתו. סבוראי גדלה בעין חרוד, קיבוץ שכבר מייסודו בספטמבר 1921, היה בעל השפעה רבה ביישוב, והפך למוקד תרבותי, רעיוני וחברתי בהוויית היישוב. חבריו תפסו עצמם כ`חלוץ ההולך לפני המחנה`, ואת הרוח הזו העבירו גם לבני הדור השני. היה זה דור העתיד, אשר יבטא בצורה מיטבית את המהפכה הציונית-חלוצית אותה ביקשו להתוות. ואכן, כל חייה, חייתה סבוראי לפי הרוח המשפחתית, הקיבוצית והתנועתית שבה גדלה. היא שירתה בפלמ"ח והשתתפה בפיצוץ גשר דמיה בליל הגשרים; עם פרוץ מלחמת העצמאות התגייסה בניגוד להחלטת קיבוצה, ולחמה בחטיבת הראל; היא הרבתה לטייל ולסייר, וב-1953 יצאה מגבולות הארץ והגיעה עם חבר ילדותה, מאיר הר-ציון לפטרה, `העיר האסורה`; היא עברה לרביבים על מנת להמשיך ולחיות בקיבוץ שיתופי מלא; היא הייתה אם חד הורית לשלושה ילדים, מבחירה; היא למדה מקרא באוניברסיטת בן-גוריון, והוציאה ספר פרשנות משלה לתנ"ך, נוסף לשני ספרים קודמים שהוציאה: האחד על ההולכים לפטרה שלא שבו והשני על שירי רחל. חבריה העידו שהייתה אשה מעורבת, דעתנית, בעלת עקרונות, סגפנית ונאמנה לערכים עליהם גדלה והתחנכה. בהרצאתי אבקש להתחקות אחר דמותה ופועלה הרבגוני לאורך תחנות חייה, כבבואה לנוף הולדתה ולבחון לאורם את מימוש הערכים אליהם התחנכה כנצר ודור ההמשך של מחוללי המהפכה המגדרית והציונית-סוציאליסטית: בת למשפחות יצקר וסבוראי, בת למייסדי עין חרוד והקיבוץ המאוחד וצברית, בת ההתיישבות העובדת.