The Pronunciation of Dagesh Lene in the Tiberian Reading Tradition

ההנחה הרווחת כיום היא שההבחנה בהגייה בין דגש קל (הממומש בעיצור סותם לא מוכפל) לדגש חזק (הממומש בעיצור מוכפל) בעיצורי בגדכפ"ת התקיימה גם בהגייתם של חכמי המסורה והניקוד הטברנים. אך לפי הנחה זו קשה להבין מדוע בחרו בעלי הניקוד לסמן את שני סוגי הדגש בסימן אחד בלבד, וכמה הסברים הוצעו בניסיון ליישב קושי זה.

אם נניח ששני סוגי הדגש נֶהגו באותו האופן במסורת הטברנית – בהכפלת העיצור הדגוש, יתיישב הקושי מאליו. הסבר זה כבר הוצע בעבר, אך לא התקבל במחקר המודרני. ברצוני להציע התבוננות מחודשת בממצאיהם של כמה מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות, והתומכים לדעתי בהסבר שהצעתי. פרופ` ג`פרי כאן חקר תעתיקים קראיים של המקרא לאותיות ערביות, שיוצריהם חיו בקרבת זמן ומקום לחכמי המסורה הטברנים, ומסורת ההגייה המשתקפת בהם היא מסורת טברנית. בכמה כתבי יד של תעתיקים אלו משמש סימן ההכפלה הערבי (ה"שדה") הן לסימון דגש קל הן לסימון דגש חזק. מעובדה זו הסיק פרופ` כאן שיוצרי התעתיקים הגו את שני סוגי הדגש כמכפל, כהגיית ה"שדה" הערבית. מסקנה זו נתמכת גם מחיבורים מסוג "דקדוק המסורה" כגון "הוריית הקורא" ו"מאמר השווא". לדעת כאן, הגייה זו היא פרי התפתחות שחלה במסורת טבריה בזמנם של אחרוני בעלי המסורה. אך לדעתי, היעדר ההבחנה בין הדגשים הוא תכונה מהותית של מסורת ההגייה הטברנית שהתקיימה בה עוד טרם התקנת סימני הניקוד, פרי נטייה דקדקנית־למדנית לחידוד ההבחנה בין ההגייה החוככת להגייה הסותמת של עיצורי בגדכפ"ת. ראיות נוספות ניתן להביא ממקרי "דגש מפריד" בכמה היקרויות בכתבי יד טברניים, ומהעדר הנחיות להבחנה בין סוגי הדגשים בספרות המסורה.