Opposite the Temple: The Qidron Valley as Anti-Holy Place

הקדרון הוא עמק סמוך לחומת העיר העתיקה של ירושלים. טופוגרפית מדובר בגיא עמוק, ניכר ביותר בשטח. ככזה, הוא מהווה גבול טבעי להתפתחות אורבנית ואכן היה גבולה של העיר. בקדרון ממוקמים אתרים בעלי חשיבות דתית ובכללם מונומנטים מרשימים, כנסיות וקברים. העמק מוכר גם בשם הסמלי עמק יהושפט ומזוהה לעתים גם כגיא בן–הנום (ואדי ג`הנם).

במסורת הדתות, ובמסורת היהודית בפרט, נקשר הקדרון, בעיקר בשמו עמק יהושפט, לאסכטולוגיה ולתפיסות משיחיות ומיתיות. ניתוח הסמליות והמשמעות התאולוגית של הקדרון יכול לתרום להבנה עמוקה של תפיסות דתיות ומסורתיות לגבי ירושלים, המשפיעות על עיצוב המרחב ותפיסתו עד עצם ימינו אלה.

מחקרי מתבסס על ניתוח דברי עולי רגל במהלך ימי הביניים (מן הכיבוש המוסלמי ועד שלהי התקופה הממלוכית) ודן בייצוגו, תפיסתו והַבְנָיָיתוֹ של הקדרון במחשבה הדתית בימי הביניים כמרחב גבולי בירושלים. גבולי לא רק במובנו הגאוגרפי והטופוגרפי אלא גם ובעיקר במובניו הסמליים, התאולוגיים והמטפיזיים.

רבות דובר ונכתב על "המקום הקדוש" מאמיל דירקהיים ומירצ`ה אליאדה ואילך. דירקהיים הוריש לנו את הדיכוטומיה שבין הקדוש לחילוני. כאשר התופעה הפרדיגמטית היא בקיעת המקום הקדוש מתוך החולין, הגוררת – בלשונו של רודולף אוטו – תחושה עמוקה של התפעמות מהנשגב. הניגוד הפרדיגמטי בין הקדושה לחולין מיוצג בפער שבין בית המקדש לבין השוק. אולם הניגוד שהקדרון מציב להר הבית במסורת ועיצוב המרחב המשתקף בדברי עולי הרגל הוא ניגוד מסוג אחר. לא הניגוד שבין קדושה לחולין אלא הניגוד שבין מקום טמא ובין מקום קדוש.

בעולמו של הצליין בימי הביניים, בתפיסת עולם שבה נתפס הכל בקטגוריות דתיות – אין הקדושה ניצבת מול החולין אלא מול הטומאה, שאף היא קטגוריה דתית. ולפיכך – מעניין לא פחות מהמקום הקדוש הוא המקום הטמא. התופעה של עמק עמוק לצד הר נישא עודדה, כבר לפי המקורות, את הבניית הקדרון כמקום הטומאה המגביל את הקודש. מעמד זה מאושש בטקסטים בהם תיארו עולי רגל את המונומנטים המצויים באזור ואת מעמדו. אעמוד גם על הכפרה האפשרית במקום. על ביטולם של הטומאה והחטא ועל "ההיפוך האסכטולוגי" – העובדה שבאחרית הימים יקומו שוכני העפר לתחייה והעמק הארור יהפוך לפתח שממנו תתחיל הגאולה.