The Difference in Attitude towards the Pre-State Fallen Soldiers and Those Who Fell in Order to Protect it, according to the Newspapers

ערש קיומה של מדינת ישראל עטור מוות ושכול, כפי הצפוי ממדינה אשר לידתה במלחמה ואף שנות ילדותה זרועים מעשי טרור ומלחמות. כיצד התמודדה המדינה הצעירה עם אבדן רבים מבניה בפרק זמן כה קצר? בתקופת העלייה הראשונה היחס למתים ולשכול היה שלילי, כאל משהו שיש להתבייש בו. עם פרוץ המרד הערבי, החלו יהודי ארץ ישראל לקיים לראשונה טקסים ומנהגים קבועים בלוויית החללים ולהפנים ההבנה כי המוות הוא חלק מהציונות שיש להשלים עמו. האם השתנה יחס זה עם פרוץ מלחמת העצמאות, בה נהרגו למעלה מ6000 לוחמים? האם היחס למוות ושכול יהיה שונה עם התמסדותו של הבית היהודי בארץ ישראל והפיכתו למדינה? האם קיימת אבחנה בין היחס הציבורי לשכול ובין היחס הממלכתי אליו? רמז לבאות ניתן לראות בשנת 1951, אז נקבע כי היחס לנופלי מלחמת העצמאות יהיה כיחס לגיבורים והומלץ לייחד את יום ד` באייר ל"גיבורי מלחמת השחרור". בנאומו בכנסת מספר שנים מאוחר יותר, אמר דוד בן גוריון: "כפירי ישראל אלה דמותם תעמוד לעד, כלוחמים העשויים ללא חת, שאין גבול למסירותם, אין סייג לנאמנותם ואין מכשול וקושי המרתיע אותם. אהבתנו ויקרנו שלוחים להורי הלוחמים שנפלו. אשרי האימהות שילדו בנים כאלה." בהרצאה נעמוד על השאלות שהועלו לעיל ונתאים להן תשובות ראויות.