The Golden Age of Judah Leib Gordon

סוף ימיו של בכיר משוררי ההשכלה י.ל. גורדון נחשבו הן בעיניו, הן בעיני מבקרי שירה ומשוררים אחרים, כתקופת דעיכתו הפואטית. בעשור האחרון לחייו, עסק יל"ג ביצירה ספרותית שונה מבשאר חייו: הוא כתב אגרות, ראפסודות, חידות, סאטירות ואפיגרמות וכן שירים המוקדשים לאנשים שונים חיים או מתים ("שירים לעת מצוא"). בשנים אחרונות אלה כתב יל"ג גם קובץ שירים שקיומו מעורר השתאות. לאחר שכתב שירה בסגנון המשכילי האירופאי במשך כל חייו, דווקא לפני מותו החל לפסוע בעקבות גדולי משוררי ספרד הנערצים עליו, כמשה אבן-עזרא, יהודה אלחריזי וטדרוס אבולעפיה, וניסה את כוחו בכתיבת "שירי צימודים". ייחודם של שירים אלו הוא בכך שחריזתם מבוססת על מילים זהות בצלילן, אך לא במשמעותן (הומופונים); למשל: "כָּל יָמָיו עַמּוֹ וְאֶחָיו רִמָּה / עַתָּה – אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ רִמָּה". קובץ שירים זה, שכינה "שירי אל-מקמאת", לא זכה עד כה לפרשנות, לא לגופו ולא למשמעותו בהקשר שירת יל"ג והספרות העברית בכלל. דוגמה ליחס המזלזל ניתן לראות בדברי המשורר יעקב פיכמן: "רק כדי להפיג מעט את שממונו הוא משעשע בימיו האחרונים את נפשו בחרוזים של לשון נופל על לשון, בשירי "אל-מקמאת", אלה שלא באו אלא למלא את הריקנות שבעולמו ושלא נתנו דבר לנפשו, כשם שלא הוסיפו דבר ליצירתו".

בהרצאתי, אנסה להעניק גאולה פורתא לקובץ השירים השכוח והמזולזל. אציג בקצרה את מסורת "שירי הצימודים" בימי-הביניים. לאחר מכן אנתח את התרגיל הרטרו-פואטי של יל"ג באמצעות קריאה מדגמית בשירים והסתייעות במספר כתבים נוספים פרי עטו. אנסה להציע, בניגוד לדברי החוקרים הרואים בשירים אלו שעשועים של משורר מזדקן, כי ייתכן שהם מסמלים נסיון ספרותי גדול וחשוב בהרבה, בהיסטוריה של הספרות העברית: ניסיון שהולך אחורה בזמן, אל ימי הביניים, ומביא אותם לאירופה של שלהי המאה התשע-עשרה. אנסה להראות כיצד יל"ג ביקש לשלב את המסורת הוירטואוזית העתיקה עם השירה האירופאית בת זמנו. אטען כי תפקידם הפוליטי-פואטי של שירי הצימודים מאת יל"ג קשור קשר הדוק בשפה העברית שיל"ג אהב וחשש לאובדנה. כך, אטען כי בערוב ימיו יל"ג ביקש להשיב משהו משירת ושפת ימי-הביניים שהעריץ; לא ימי-הביניים של חייו, שבהם היה גדול המשוררים, אלא ימי-הביניים ההיסטוריים, שהיו ימי השגשוג והפריחה, התרבותיים והספרותיים, של עמו, שפתו וספרותו.