הקדיש הוא יצירה גאונית. עקרו, החצי קדיש, מגשר בין ישתבח, אחרית פסוקי דזמרא, לברכו, ראשית קריאת שמע.
כשם כשהקדיש מהדהד באופן לשוני ובאופן צלילי עם ישתבח כן הענייה, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְ֒מֵי עָלְ֒מַיָּא, סולל את הדרך לברכו, בָּרוּךְ יי הַמְּ֒בֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד.
שלושת היסדות של התפילה הקלאסית משותף לשניהם דהיינו הזכרת השם, ברוך, ולעולם.
משמע שהקדיש מאוחר מישתבח שהיא גם יצירה גאונית
השימוש בארמית מצביע על איחורו, כפי שהעיר הרוקח, "תיקנוהו בלשון ארמי שידעו שהוא תקנת אחרונים ולא מתקנת ראשונים."
התהודה והישנות הצלילים של הארמית תרמו לקבלת הקדיש.
מיקום הענייה הידועה ממקומות אחרים באמצע בקדיש הוא לקדם את ברכו ודומה לתפקידו הראשוני כמקביל לברכו כמוזכר בספרי דברים 306:
מנין [לעומדים בבית הכנסת] ואומר ברכו את ה` המבורך, שעונים אחריהם ברוך ה` המבורך לעולם ועד
מנין לאומר יהא שמיה רבא מברך, שעונים אחריהם לעולם ולעולמי עולמים.
תפקיד הקדיש כתפילת מעבר כבר מוזכר בסידור רס"ג.