בשני התלמודים ישנם דיונים על אמירת פסוקים מסביב לתפילה, פסוקים שנכנסו לסידור: ה` שפתי תפתח, ויהיו לרצון אמרי פי. שני הפסוקים מבקשים לא רק את קבלת התפילה אלא גם שהתפילה הנאמרת על ידי המתפלל תהיה הולמת. ברור שהבבלי מעבד את ירושתו מארץ ישראל ודוחה את כוונתה של הסוגיה הארץ ישראלית. במקום דיון בהוראתו של ר` אליעזר במשנה נגד תפילת קבע, היא נהפכה להיות חלק מדיון על סמיכות גאולה לתפילה. מה משמעות השינויים? האם הם משקפים גישות שונות לקביעת לשון התפילה? או רק התפתחות אמוראית בבלית של העקרונות המכתיבים את סדר חלקי התפילה?