הפרדיגמה הקושרת בין הציונות לבין התנערות מהדת והמסורת, הופרכה לא אחת. על אף זאת, היא עודנה נוכחת באופן עיקש בחקר הקולנוע הישראלי. כנגדה אבקש לטעון בהרצאה זו, כי סרטי הביכורים של הקולנוע הארצישראלי, בשנות השלושים של המאה שעברה, ביטאו עמדה מורכבת כלפי הדת והמסורת, והנכיחו בצורות שונות את ריבוי הפנים של יחס התנועה הציונית אל המורשת היהודית.
לאחר שאסקור בקצרה את העמדה הדיכוטומית השלטת במחקר הקולנוע הישראלי, בין יהודי ישן ליהודי חדש, אראה באמצעות מספר סצנות קולנועיות מן הסרטים זאת היא הארץ (ברוך אגדתי, 1935), לחיים חדשים (יהודה להמן, 1935), כיצד מעצבים הסרטים גיבורים היברידיים המשלבים מודרנה ומסורת, דתיות וחילון; כמו גם סיטואציות ציוניות מובהקות המיוצגות קולנועית כנשענות על מסד יהדות המקרא, הנביאים והכתובים. קריאת הסצנות תיעשה תוך התייחסות לכלי המבע הקולנועיים, ומתוך קונטקסט המחקר ההיסטורי על יהודים ישנים ויהודים חדשים בראשית הציונות.