החל משנת 1959 התקיף נתן זך את שירתה של לאה גולדברג וראה בה אחת מחבורת "אלתרמן-שלונסקי-לאה גולדברג". נקודת המוצא העיקרית להתקפה זו, כמו להתקופותיו על אלתרמן, הייתה צורנית-אסתטית. ואולם מבדיקת המאפיינים של השירה שהוא עצמו דגל בה ואף הגדיר את מאפייניה במאמר פרוגרמטי מתברר, שרובם מצויים בשירתה של לאה גולדברג. בדיקת המבוא שלו לשירת יעקב שטיינברג בעריכתו מאפשרת להבין את הסיבות הקשורות בהשקפת עולם ובזיקה לשירת העולם שגרמו לעוינות של זך כלפי השירה הישראלית בדור אלתרמן וגם לזלזול שלו בשירתה של לאה גולדברג.