לוינסקי התחיל לעסוק באגדת היהודי הנודד באוניברסיטת ווילנה לאחר שפרופסור אנטישמי הציע לו לכתוב עבודה בנושא. העבודה אבדה, אך בארכיון בתיקיה 49, התגלתה טיוטת הרצאה שנישאה ב-1924 בלומז`ה, על בסיס אותה עבודה.
תיקייה 49 היא שיקוף מוקטן של הארכיון, ניתן למצוא בה נושאים שלוינסקי יפתח בהמשך, וניתן לשער שמתיקייה זו צמח הארכיון כולו. בתיקייה מתגלים מניעיו של לוינסקי לעיסוק בנושא; בין באופן הצהרתי: לוינסקי מסיים את הרצאתו באמירת דעתו על מהות אגדת היהודי הנודד; ובין בהקשר הביוגרפי שהתגלה בתיקייה זו ועל רקע פרסומים של לוינסקי, שקיבלו הקשר חדש לאחר לימוד החומר בתיקייה.
ההרצאה נפתחת באגדות על חיי נצח: הפניקס, סרח בת אשר, קין, יוחנן, השומירי, אהרימון, בתו של האל רע ודמויות מהמיתולוגיה היוונית.
אחר כך הוא מגיע לעיסוק מובהק ביהודי הנודד: הוא משווה את סיפור האגדה בחיבוריהם של וונדוור, פאריס ומוסקה.
משם הוא עובר לסקירת שמותיו של היהודי הנודד, לסיפורים שנקשרו בכל שם, ולדמויות מקבילות ליהודי הנודד, שהסיפורים אודותיהן מתערבבים באגדות היהודי הנודד. הוא מתייחס למקורות שנפוצו באירופה על האגדה, לדברי לוינסקי, מסוף המאה ה-16.
הוא ממשיך לבחינה של הופעותיו של היהודי הנודד לפי פריסה גאוגרפית בעיקר באירופה ומוסיף את האגדות שנפוצו בהקשרים אלה.
החלוקות השונות – אגדות שמתרכזות בשמות היהודי הנודד, דמויות מקבילות, דמויות שזכו בחיי נצח, אגדות לפי אזורים גאוגרפיים - ישתקפו בארכיון, ומצביעות על הקושי של לוינסקי לבחור מתודה אחת לחלוקת החומר בארכיון.
החלק הבא עוסק באגדות עם על דמויות שהושפעו לדבריו מאגדת היהודי הנודד: קרל הגדול, איוואן השחור, דיטריך פון ברן, האבירים הפולנים, ה`הומן` אצל ווָיצִ`יצְקי (Wójcicki) ועוד.
הוא מתייחס לספרות המחקר, לספרות "יפה" של כותבים אירופים ועברים, וכן ליצירות אמנות.
הוא מסיים בדעותיהם של כותבים שונים על האגדה, ומביא גם דעתו. הוא מדבר על המוטיבציה שלו לעיסוק בנושא, לדעתו חיי הנצח שנגזרו על היהודי הם ברכה ולא קללה, סמל ליכולת ההישרדות של היהודים בגולה, הוא מביא את הדוגמא שהמוות השחור ומגיפות בימי הביניים לא דבקו ביהודים. לדבריו האגדה צמחה על רקע ניסיון של הנוצרים לכלות את ההתנגדות לנצרות, אך כשהבינו שהיהודים מחזיקים מעמד, הם כינו יכולת עמידה זו קללה, וכך התחבר הסיפור של היהודי הנודד.