הציירים האימפרסיוניסטים ידועים בנטייתם להנציח את הרגע החולף באופן הקר והאובייקטיבי עד כמה שניתן. אי לכך אין לחפש בציוריהם את הדמות האנושית הברורה , הממוקמת במרכז הציור או בצדיו. אין אף לחפש הזדהות, חום אנושי, או אמפטיה עמה. תפיסת העולם האימפרסיוניסטית רואה בדמות האנושית נקודה בנוף, פרח בגן או משיכת מכחול.
שונה מאלה הוא הצייר הצרפתי-יהודי קמיל פיסארו - Camille Pissarro 1903-1830, המרבה למקם במרכז ציוריו גברים ונשים , לרוב עמלים ופשוטים, הממוקמים בשדה, בכרך או בדרך. את אלה מתאר הוא בגישה אנושית ה"מלטפת" את העין. ציוריו האמורים רק לתפוס את המראות הרגעיים, בדומה למצלמה וכדרך האימפרסיוניסטים האחרים, משדרים הזדהות סוציאליסטית, וחם אנושי.
כדי להשיג את אובייקטיביות המראה, את אשר העין קולטת בשנייה שהיא קולטת, עושים שימוש האימפרסיוניסטים, כידוע, במשיכות מכחול קצרצרות ורוטטות ומשתמשים בצבעים בהירים ולרוב קרים. גם באלה שונה פיסארו. משיכות מכחולו נוכחות יותר ופלטת צבעיו חמה מבן תקופתו הצייר קלוד מונה, למשל.
האם יש קשר בין גישתו, השונה מחבריו האימפרסיוניסטים, לעובדת היותו ,כידוע, חברותי ונדיב? האם שורשיו היהודיים, היותו צאצא למשפחה יהודית ספרדית ממוצא אנוסים, השפיעו על סגנונו האימפרסיוניסטי האנושי, ועל הזדהותו עם האדם העמל ?