Singularity and Relevance: The Thought of Simon Rawidowicz
שמעון ראבידוביץ`, מן ההוגים היהודים המרתקים של המאה ה-20 בארצות-הברית. למרות חשיבותו בקרב המחשבה היהודית באמריקה, דמותו ומשנתו כמעט ואינם מוכרים בארץ. אף המחקר במשנתו דל וכולל מספר מאמרים, שיוחדו לו אחרי מותו ב-1957. ברם, בעת-האחרונה חלה התעניינות במשנתו, בעיקר בקרב חוקרים יהודים-אמריקאיים (ד. מאיירס ונ. פיאנקו), עדות לפוטנציאל ולרלוונטיות הטמונים בה. בהרצאה זו אציג שתי נקודות מרכזיות ממשנתו הענפה. האחת: תפיסתו המקורית את ההיסטוריוסופיה היהודית, המתכוננת, לדידו, באמצעות עיקרון `שני-הבתים`: הבית-ראשון והבית-שני, המהווים מעין `לוחות-טקטונים` בהשגתה והתעצבותה של המציאות הישראלית. הבית-הראשון מתעצב באמצעות היסוד החזותי, ואילו `הבית-השני` מגלם את המעבר אל היסוד המושגי. מעין תהליך התפתחותי-אנתרופולוגי, מילדותו של העם לבגרותו, שמתבטא במעבר מהנבואה והמקדש החזותיים אל התורה המושגית. עיקרון אשר גם מכונן את המעבר מתפיסת מדינת-הלאום הגשמית, לתפיסת הלאומיות המופשטת והאקסטריטוריאלית של התפוצה. התמה המרכזית לראבידוביץ`, היא: האופן בו יש לשמר בכל דור את מהות עם-ישראל היא `המוחלט-הנצחי`, המתכנה על-ידו `ישראל-אחד`, ואשר מתכונן באמצעות החיבור שבין `שני-הבתים`, והמחייב חיבור והזנה מתמידים: בין המיתי למושגי – בין הבית-הראשון ל`שני`, ובהתאם בין הארץ לתפוצה. השנייה: כיצד לייצר `חיבור` זה. ראבידוביץ` זיהה כי עד לימי האמנציפציה וההשכלה, היה קיים חיבור בין שני-הבתים, אם כי `השני` שלט ב`ראשון`. או אז התנער `הראשון` ותבע את ביטויו העצמי. דבר שהביא לסכנת ניתוק בין `שני הבתים`, וכפועל-יוצא: בין הארץ לתפוצה. סכנה שהתעצמה עם הקמת המדינה והחשש שמעתה ייעשו לשני עמים, ואין לך פגיעה אנושה מזו ב`ישראל-אחד`! מכך חשש ראבידוביץ מכל, ולכך הועיד את חיבורו הגדול: `בבל וירושלים`, המבקש את חיבורם של בבל (=התפוצה) ו`ירושלים` (=הארץ). חיבור המאפשר את `ישראל-אחד`. לדידו של ראבידוביץ` המענה המגשר נמצא בתחום: השפה, החינוך והתרבות, ולשם-כך ייסד את `הברית-העברית`. בהרצאה אבקש להראות כיצד פירש ראבידוביץ` את השפעת `שני-הבתים` גם בספרותנו-החדשה: בביאליק את `הבית-השני`, וביעקב שטיינברג את `הבית-הראשון`. וכן: מהי לשיטתו `הנוסחה-הגואלת`!