כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה, לחם אורי צבי גרינברג בחזית הבלקנית נגד סרביה. סרביה הייתה זירת המערכה הראשונה והעילה לפרוץ המלחמה, נכבשה בסתיו 1915 והושלט בה משטר צבאי. חייליה ואזרחיה ספגו מהלומות קשות—קטל בשדה הקרב, רעב ומגפה—ושיעור ההרוגים והמתים לגודל אוכלוסייה היה הגבוה ביותר מבין כל הארצות. המראות הקשים הטביעו את חותמם על אצ"ג, והוא מתאר ביצירות שונות—בעיקר ביידיש, אבל גם בעברית—את חוויותיו בחזית זו. בשני ספריו ביידיש—אין צייטענס רויש (בשאון העתים 1919), ו-קריג אויף דער עֶרד (מלחמה עלי-אדמות 1923)—אצ"ג מציג בפרוזה מודרניסטית את חוויותיו כחייל בחזית הסרבית, ואת סרביה עצמה במעבר בין פסטורלה לירית לטרגדיה שבחורבנהּ. בשיריו בעברית הוא כותב הן על חוויות אלה הן על סרביה, בעיקר בשני השירים הארוכים: `בלילות רחוקי המהות: בארץ סרב`, מתוך ספר העִגול: מנופים רחוקי מהות ב` (1947-1953); וב-`פרקים ממלחמה גויים` מתוך שירי אספקלר בהאי עלמא (1954). כדי לחדור לעומקן של יצירות אלה, אציג בהרצאה זו גם עיון השוואתי בין יצירותיו של אצ״ג לבין יצירותיו של המשורר והחייל הסרבי מילוטין בויִץ (1892-1917). בשיריו—כגון ׳קבר כחול׳ שמוקדש לחיילים הסרבים, או ׳מחשבות שלא סופרו׳ שמתאר את זוועות ההרס באוכלוסייה הסרבית—מצליח בויִץ להנציח את תוצאות המלחמה בסרביה. מתוך ראייה השוואתית זו אבחן את המלחמה בסרביה הן מבחוץ הן מבפנים, הן מצד חייל יהודי המגויס בעל כורחו לצבא האוסטרו-הונגרי הן מצד החייל הסרבי החווה את חורבן ארצו ועולמו. בכך, אמקם את יצירתו של אצ"ג על תקופת מלחמת העולם הראשונה בתוך הקשר רחב של תגובה ספרותית כלל תרבותית, שחצתה ארצות וקווי אש צבאיים.