. `תיאום כוונות` כזה עשוי לזמן להיסטוריון ראשי פרקים לכתיבת סיפור אחר: היסטוריה הכופרת בזהויות מומצאות ומשוחררת מן המלל הפוליטי -תקשורתי של ראשית המאה ה-21. סיפור של רצף והמשכיות של קהילה מקומית מן העת החדשה המוקדמת, בה מתקיימים כל העת תהליכי התמזגות לצד שימור ההגמוניה של אליטה ים-תיכונית על-מקומית; סיפור של רשתות טרנס-לאומיות דתיות-תרבותיות החוצות קוויי תיחום שרירותיים בין `מזרח` ו`מערב`; סיפור של דרך ייחודית אל המודרנה, שאיננו מוכתב על ידי השיח האוריינטליסטי, ואין בו אפולוגטיקה או `התקרבנות`. )
פרספקטיבות אנכרוניסטיות עיצבו לאורך שנים את ההיסטוריוגרפיה של קהילות אגן הים התיכון בארץ ישראל: פרספקטיבת הניכוס הפוליטי של הזהות האתנית/ תרבותית; נקודת המבט של ה`אוריינטליזם`, תהא הגדרתו אשר תהא, שגזרה דין שונות/ נחיתות/ פיגור על מופעים חברתיים ותופעות תרבותיות המזוהים עם קבוצות `לא-מערביות` ותלתה בהן אי-רציונליות, פסיביות, ו/ או הילה ברוח הרומניטיציזם (אינטימיות, חושניות, מיסטיציזם ועוד); ההשקפה הציונית, שכדרכן של תנועות לאומיות בזיכרון העבר, חיפשה בקהילות הטרום-מודרנית מבשרים למפעל הגאולה העתידי ו`הלאימה` את הווייתן ותרבותן. שלושת נקודות המבט הללו מובלעות היום ממילא במקורות ההיסטוריים הזמינים לחוקר וממשיכות לפעם את המחקר העכשווי, אף אם לא תמיד קיימת מודעות מלאה לכך. כל פרפקטיבה נוספת תהא גם היא, מטבע הדברים, תולדת אידיאולוגיה, פוליטיקה ונטיית הלב. ההרצאה תציע מעין `תיאום כוונות` לשלוש הפרספקטיבות: בתר-הפוליטיזציה הישראלית העכשווית; בתר-האורינטליזם של הדורות הקודמים; בתר-הציונות (ודוק, הציונות כפי שהבינוה היסטוריונים ישראלים בראשית ימי המדינה). `תיאום כוונות` כזה עשוי לזמן להיסטוריון ראשי פרקים לכתיבת סיפור אחר: היסטוריה הכופרת בזהויות מומצאות ומשוחררת מן המלל הפוליטי-תקשורתי של ראשית המאה ה-21. ועיקריה של זו: סיפור רצף והמשכיות של קהילה מקומית מן העת החדשה המוקדמת, בה מתקיימים תהליכי התמזגות לצד שימור הגמוניה של אליטה ים-תיכונית על-מקומית; סיפור רשתות טרנס-לאומיות דתיות-תרבותיות החוצות קווי תיחום שרירותיים בין `מזרח` ו`מערב`; סיפור דרך ייחודית אל המודרנה, שאיננו מוכתב על ידי השיח האוריינטליסטי, ואין בו אפולוגטיקה או `התקרבנות`.
