בעשורים האחרונים חל מפנה בהיסטוריוגרפיה של היישוב היהודי בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות`מאנית ובתקופת המנדט. המחקר החדש פורץ גבולות מושרשים ומרחיב את היריעה מעבר לנרטיבים הציוניים ומעבר להתמקדות צרה בקבוצות מוגדרות ביישוב. התמורות בחקר היישוב היהודי, כמו בחקר היהודים באגן הים התיכון בכלל, משקפות ראייה מורכבת יותר, רב-ממדית ורב-תחומית. רשתות טרנס-לאומיות פעלו במרחב על-אזורי ותהליכי מודרנה היו רב-גוניים ובעלי מאפיינים מסורתיים, חדשים, מקומיים ומובאים. ישראל ברטל מסרטט "סיפור אחר" של היישוב היהודי בארץ-ישראל בכלל, ושל היישוב הספרדי בפרט, וקורא תגר על גישות אידיאולוגיות שחדרו להיסטוריוגרפיה, כגון אוריינטליזם, לאומיות, וציונות. בהרצאה זו אני מבקשת להוסיף נדבך שעדיין חסר בבנייתו של "הסיפור האחר", דיון משמעותי על השכבות העממיות הרחבות באוכלוסייה היהודית, וזאת באמצעות שתי קטגוריות שטרם זכו לתשומת לב מספקת: מגדר ומרחב.
הלכה למעשה, הנשים ומשפחותיהן הן אלה שעלו מארצות האגן הים התיכון, התיישבו בערים ובעיירות של ארץ ישראל, והתאימו את חייהן למציאות החדשה בה; הם עבדו, התפללו, הקימו משפחות ומתו, כמעט בעילום שם. לרוב הם מאוזכרים בתיעוד ובמחקר באופן קולקטיבי בלבד, בציון גלי עלייה לארץ או באומדנים של מספר היהודים ביישוב. "בין השורות" היה אפשר למצוא רמזים על קיומם של אנשים אלה במסמכים של מוסדות הקהילות שהוקמו על מנת לסייע להם על פי ראות עיניהם של ראשי הקהילות הגברים שכתבו אותם. בחינת המציאות של נשים וגברים אלה מאתגרת את החשיבה באשר לאופן חדירת התמורות האזוריות ביישוב, כמו גם על מגמות המודרנה, לצד מגמות אלה בקרב האליטות המסורתיות והחדשות בו.
חקר היבטים של מגדר ושל המרחב החברתי מחייב מקורות חדשים והסתכלות אחרת של מקורות ידועים, יחד עם מתודולוגיות בין-תחומיות ורב-תחומיות. ניתוח דמוגרפי מעמיק של מִפקדים שנערכו במאה ה-19, למשל, חושף מציאות שחמקה מן העין, כגון שיעורן הגבוה של אלמנות באוכלוסייה, סידורי מגוריהן ופעילותן הכלכלית. אלה פתחו צוהר לדיון על אסטרטגיות קיום של נשים. ניתוח של המרחב הפיזי של היהודים באמצעות שטרי קניין ומיקומם של מוסדות הקהילה, מצביע על מגמות בשימור ובמיזוג זהויות אתניות, על הבניית זהויות חדשות, ועל תכונות דינמיות של השתלבות והיבדלות של היהודים מארצות האגן הים התיכון ביישוב היהודי בכלל, ובכל יישוב ויישוב בפרט.