The Ugav in Sefer ha-Igul by Uri Zvi Greenberg

בינואר 1943 כתב אורי צבי גרינברג ביומנו את השורות הבאות:

״מנין זה באו אלי געגועים לדברים שלא ראיתי מימי? איך זה שאני אוהב עוגב? אני הלא שמרני ביחס לנימוסים ומסורת, אבל בעד עוגב הייתי לוחם״.

האם מכוון כאן המשורר לעוגב העברי מימי בית־המקדש, כפי שסבר למשל ישראל אלדד כמו גם רבים אחרים, שזיהו את העוגב הממלא תפקיד מרכזי בשירת אצ״ג, עם הערגה המשיחית? או שמא מדובר בעוגב הכנסייתי, אותה כנסייה שאת סמליה, כולל צליל פעמוניה הוא מתאר בתיעוב בשירים רבים כל כך?

בהרצאתי אבקש להתחקות אחר השימוש שעושה המשורר בעוגב ביצירתו ואנסה לענות על השאלה מדוע בוחר אצ״ג בעוגב כסמל מרכזי והאם מדובר בעוגב המקדשי או הכנסייתי. אטען שכדי לענות על שאלה זו יש לעמוד על המעמד של הזמן ושל הזיכרון בשירי ספר העיגול. שירים אלה שראו אור בכתבי עת ובעיתונות לאחר מלחמת העולם השנייה נושאים אופי של שירה לירית מטאפיזית והזיכרון האישי-ביוגרפי של המשורר עומד במרכזם. העוגב משמש כך כחלק בלתי נפרד מנופי הילדות והנעורים של המשורר, לצד היער על תותי הבר שבו, הנחל, מסילת הרכבת והשביל המוביל אל הכפר. במסגרת זו, דומה שמדובר בעוגב הכנסייתי, ושאצ״ג, בדומה לאבות ישורון וללאה גולדברג, כורך את זיכרון הצליל העולה מן הכנסייה עם זיכרון נופי ילדותו. אלא שהמשורר מיטיב לטשטש את מעמדו של הזיכרון כנטוע בעבר, עד כי דומה שהנרטיב השירי אינו נסב כלל על העבר האישי של המשורר, אלא על חזון עתידי המבוסס על העבר הלאומי הקדום. הגעגוע על סמך פרשנות שכזו אינו לנופי הילדות המזרח אירופיים, כי אם אל העבר המקראי שיקום ויתחדש על אדמת ארץ ישראל. כך, התשובה לגבי מעמדו ומשמעותו של העוגב טמונה בהכרעה פרשנית לגבי שני ממדי הזמן הללו, הכרעה, שכפי שאבקש להראות, אצ״ג אינו מעוניין בה וספק אם הוא מסוגל לה.

בכוונתי לעמוד על המתח בין שני ממדי הזמן הללו באמצעות קריאה בשירי ספר העיגול ומתוך התייחסות לשירים נוספים בהם עוסק אצ״ג בעוגב. אגב כך, אקשר בין העוגב, העוגבר ושירתו המטא-פואטית של אצ״ג .