Hasidic Courts in Tel Aviv, 1940–1965

למן שלהי שנות השלושים ועד לאמצע שנות השישים של המאה העשרים הפכה תל אביב למוקד קליטתן של עשרות חצרות חסידיות שיצרו תת מרחב חסידי במרקם האוכלוסיה התל-אביבי. העיר המתפתחת קיבלה אותם כחלק מאוכלוסיית העולים הגדולה שפקדה אותה באותם הימים ואפשרה מעטפת גיאוגרפית, חברתית ומוניציפלית מיטבית לניהול החצר. מעבר לחצרות שקמו כשבראשן אדמו"רים, התפתחו בתל-אביב מרכזים חסידיים נוספים שהמשיכו את המסורת החסידית עליה גדלו באירופה.

הסיבות לבחירתם של אדמו"רים וחסידים להתגורר בעיר מגוונות ומעידות על השתלבותה של החברה החסידית במערך הכלכלה והמסחר העירוניים, ועל הקשר בין דמויות מפתח במנהל העירוני לאדמו"רים ולחצרותיהם. העובדה כי מדובר בשנים בהן התחוללה מלחמת העולם השניה ובעשורים שלאחריה, הביאה רבים מתושבי תל-אביב שהגדירו עצמם כרחוקים מאורח חיים דתי, לגלות בחצרות החסידיות ובאדמו"ריהן שזה מקרוב באו את בבואת הבית בו גדלו, ואשר הפך במקרים רבים לאחר השואה למושא געגוע.

בין עשרות האדמו"רים שהובילו חצרות שונות ומגוונות, ניתן למנות את שבעת אדמו"רי רוז`ין שהופיעו פעמים רבות בכנסים עירוניים כדבוקה אחת, את אדמו"רי מודז`יץ החסידות המוסיקלית שניגוניה משכו אל הטישים שניהלה תושבים רבים מהעיר ומחוצה לה, את האדמו"ר מסטרטין שנתמנה לכהן כראש המחלקה הדתית של ההסתדרות, את האדמו"ר מבלז שבחר להעתיק את חצרו האנטי ציונית לרחובות העיר העברית הראשונה, ועוד.

נוכחותן של החצרות החסידיות הובילה ליצירת קבוצת השפעה לא מבוטלת של חברה דתית וחרדית. הדבר ניכר בין השאר באווירת השבת בעיר, בפוליטיקה העירונית, ובצמיחת החינוך העצמאי.

פיזורם של המרכזים החסידיים ברחבי תל-אביב, אפשר להנכיח את ההוויה החסידית ברחובותיה, וחיי היום יום השוטפים זימנו מפגשים תדירים בין האוכלוסיות השונות שיצרו נקודות ההשקה בין-מגזריות בתוך פסיפס קהילתי ייחודי, בעיקר סביב לוח השנה.

בראשית שנות השישים ניתן להצביע על מעבר של משפחות חרדיות וחסידיות רבות מתל-אביב לבני ברק, עזיבה זו היתה חלק מגל עזיבה כללי מתוך העיר תל-אביב אל ערי הלווין שסביבה והובילה בין השאר לתחילת תהליך ההתכנסות של החברה החרדית והחסידית אל מרחבים הומוגניים.

תהליכים אלה, השאירו את פרק הזמן של חצי יובל שנות החיים המשותפים באמצע המאה העשרים כתופעה ייחודית לעיר תל-אביב ולתושביה בעידן של פוסט שואה.