חוק הבכורה בדברים כא 17-15 דן בזכויות הבכור ובהשלכותיהן המעשיות במשפחה פוליגמית. החוק אוסר על האב להעביר את מעמד הבכורה ואת הזכויות הנגזרות ממנו מבנו הבכור לבנו הצעיר, במקרה שבו אֵם הבן הצעיר מועדפת בעיניו. במסורות יעקב בספר בראשית ובכלל זה במחזור סיפורי יוסף, ניכר העיסוק הבולט במעמד הבכורה. במסורות אלו משתקף המוטיב של העלאת הבן הצעיר למעמד הבכור.
שורה של זיקות ייחודיות בין החוק בדברים למסורות יעקב, מובילה למסקנה שהקשר ביניהם אינו פרי דמיונו של הקורא, אלא מלאכת מחשבת של מחבר החוק. מתוך בחינה שיטתית של הזיקות מתברר כיוון ההשפעה בין החיבורים, כמו גם מטרת קיומה של הזיקה והיקשרותה לאידאולוגיה הסמויה שהוטמעה בכתוב. אני טוענת שמסורות יעקב (כטקסט תשתית) השפיע על נוסח חוק הבכורה בדברים כא 15-17 (כטקסט עילי). מחבר החוק בחר ביטויים מסיפורי יעקב ויוסף בהם מגולם המאבק על הבכורה בין יהודה ליוסף. לאור היבטים אלו, נראה שהזיקה בין הטקסטים נועדה לחשוף את הפולמוס הסמוי בדבר השבט הראוי לבכורה ולהנהגה. לצד זאת, ביקש המחבר להוביל את קוראיו לבירור נוסף של טענתו ועמדתו בפולמוס.
במסורות יעקב מוצגת האפשרות לשלילת הבכורה מן הבן הבכור של האישה השנואה בהתאם לרצון האב. במסורות אלו, העברת מעמד הבכורה וזכויותיו לבן אחר נעשתה מתוקף שיקולים לא עניינים (אהבה לאם), ותוך התעלמות מסדר הלידה. לטענתי, כותב החוק היה יהודאי או פרו-יהודאי, שביקש להכשיר את בכורתו של יהודה באמצעות החוק בספר דברים. לכאורה, לפי החוק, לאחר שלילת הבכורה מראובן (בר` ה 22, מט 3-4; דה"א ה 2-1), ולאחר ששמעון ולוי הוכיחו שאינם ראויים למעמד (בר` לד 31-25; מט 7-5), יהודה הוא היורש הלגיטימי לזכויות הבכור. זכויות הבכורה נשללו ממנו כי יעקב העדיף להעניקן ליוסף, בן רחל האהובה, ולא לבן לאה השנואה.
הצדקה לבכורתו של יהודה עשויה להתקבל גם מהדגם הספרותי שלושה–ארבעה שעולה ממספר מסורות יהודאיות: (1) לפי חוק הבכורה בדברים, מעמד הבכורה שייך ליהודה לאחר שזו נשללה משלושת אחיו הגדולים – ראובן, שמעון ולוי; (2) דוד נמשח למלוכה לאחר שה` שלל את הבחירה בשלושת בני ישי הגדולים – אליאב, אבינדב ושמה (שמ"א טז 12-6); (3) שלמה זכה במלוכה על אף ניסיונותיהם של שלושה מאחיו הגדולים לרשת את הכס: אמנון (שמ"א יג), אבשלום (שם טו-יט) ואדוניה (מל"א א).