Interrogative Pronouns Functioning as Indefinite Pronouns in Biblical and Mishnaic Hebrew

כינויי שאלה המביעים סתמיות: בין לשון המקרא ללשון חז"ל

הן בלשון המקרא הן בלשון חז"ל אנחנו מוצאים שימוש בכינויי שאלה ככינויים סתמיים. התופעה הזאת ידועה ונדונה בעיקר בשימושים של כינויי השאלה בראשיתן של פסוקיות משועבדות (פרץ 1967):

(1) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְֿרִי (שמות לב, לג).

(2) מי שלא אכל בלילי יום טוב הראשון ישלים בלילי יום טוב האחרון (סוכה ב, ו).

לצד הדוגמאות האלה, לעיתים (נדירות) מצויים גם שימושים ככינוי סתמי גם בהקשרים לא משועבדים:

(3) וְלֹ֥א יָדַ֖עְתִּי מָֽה (שמו"ב יח, כט).

(4) דבר חדש חידשו סופרין ואין לי מה אשיב (טבול יום ד, ו).

בלשון חז"ל אף התחדש השימוש בכינוי הסתום משהו (סגל תרצ"ו).

התופעה של שימוש בכינויי שאלה ככינויים סתמיים מוכרת היטב משפות העולם (הספלמאת` 1997, בהאת` 2004), והיא נדונה מן ההיבט ההיסטורי (הספלמאת` 1997) ואף מן ההיבט הסמנטי (קרצר ושימויאנה 2002). לאחרונה, בר-אשר סיגל (2020) דן בהיבטים הסמנטיים של התופעה בלשון המקרא.

סגל (תרצ"ו) הצביע על הקרבה בין לשון המקרא ללשון חז"ל בעניין הזה, ובהרצאה הזאת אני אבקש לבחון את התפוצה והשימוש של התופעה בלשון חז"ל, ולעסוק ביחסים שבין לשון המקרא ללשון חז"ל בהקשר של התופעה הזאת. באופן ממוקד אבקש לענות על השאלה הזאת: האם אפשר להצביע על התפתחות היסטורית רציפה, או שמא אלו הן תופעות שונות, חרף הדמיון החיצוני?

הניתוח הסמנטי שאציג מתקשר לסמנטיקה של שאלות (המבלין 1973), ואבקש לבחון את הזווית ההיסטורית מהזווית של דיאכרוניה של סמנטיקה פורמלית (Formal Diachronic Semantics).