Yaakov Shabtai’s Past Continuous as a Post-Apocalyptic Novel

הרצאה זו מבקשת להתחקות אחר יסוד עלום, אך מכונן, ברומאן של יעקב שבתאי, "זכרון דברים" (1978). יסוד זה, שאפשר לכנותו "פוסט-אפוקליפטי", נשען על קשר בין שתיים מן הדמויות ברומאן, שקולותיהן, בתוך הפוליפוניה האדירה של יצירתו של שבתאי, מכוננים אלטרנטיבה תרבותית ופוליטית של קיום יהודי מודרני. הקול הראשון הוא קולו של בש, מן הדמויות האקסצנטריות ברומאן, שמנבא שוב ושוב על חורבנה העתידי של העיר; הקול השני הוא קולו של מנפרד, מן הדמויות השקולות והעמוקות ביצירה, שמבשר על הטרנספורמציה של היהדות מטריטוריה לזמן. בהרצאתי אטען כי שילוב של שני הקולות הללו, תוך הבנת ההקשר שלהם בתוך היצירה, מכונן הבנה אחרת של "זכרון דברים": לא רק כאלגיה על שקיעת תנועת העבודה או מעמד הפועלים הסוציאליסטי, כפי שנוקט קו הפרשנות הפורמאלי של הרומאן, אלא יצירה שמבשרת את חורבנו העתידי של המפעל הציוני, ואת המרת הטריטוריה היהודית בזיכרון יהודי; היצירה, כך אטען, מגלמת בעצמה את ההמרה הזו, את הטרנספורמציה מטריטוריה לזיכרון. כפי שאראה, הבנה זו של הרומאן מאירה באור אחר גם את שמו, "זכרון דברים", שאינו רומזת רק לטקסט המשפטי בשם הזה, אלא לטקסט קדום יותר מן הליטורגיה היהודית שבו מופיע הביטוי "זכרון דברים". הזיקה בין הטקסט הליטורגי לבין הרומאן של שבתאי מחזקת את הקריאה הפוסט-אפוקליפטית של היצירה.