Jewish Thought in an Analytic Age: Josef Schächter as a Case Study

בראשית המאה העשרים התפתח זרם פילוסופי המכונה `הזרם האנליטי`. יותר משזרם זה התאפיין בתכנים או בנושאי חקירה מסוימים הוא התאפיין במתודה ובסגנון הכתיבה. המתודה של זרם זה היא השימוש, הישיר והעקיף, בלוגיקה המודרנית. זו גם הסיבה שסגנון הכתיבה של זרם זה מתאפיין בכתיבה זהירה ובהירה. זרם זה קנה לו אחיזה משמעותית בעולם האקדמי האנגלוסקסי.

הפילוסופיה האנליטית צמחה בעיקר באמצעות `החוג הווינאי`. חוג זה פעל בראשית המאה הקודמת ובין חבריו היו חלק משמעותי ממיטב הפילוסופים והמדענים של אותה התקופה. חוג זה ניסח משנה פילוסופית סדורה ומהפכנית - `הפוזיטיביזם הלוגי`. העיקרון העומד בבסיס משנה זו הינו `עקרון האימות`. עיקרון אשר ניסה לקבוע קריטריון ברור שבאמצעותו ניתן יהיה לדעת האם ואיזו משמעות יש להיגדים שונים בשפה. כפועל יוצא של עיקרון זה, הפוזיטיביסטיים הלוגיים הסיקו כי היגדים מכל תחום שאיננו לוגי או אמפירי (דוגמת אתיקה, מטאפיזיקה ותאולוגיה) הם חסרי משמעות.

כמו כל זרם פילוסופי משמעותי, גם הזרם האנליטי, והפוזיטיביזם הלוגי בתוך כך, השפיע אט אט על ההגות היהודית. עם זאת, טרם נעשה מחקר משמעותי אודות אופני ההשפעות של זרם זה על ההגות היהודית.

בהרצאתי ברצוני לדון בהגותו של יוסף שכטר (1901-1994) אשר מהווה דוגמא מופתית לאופן בו פילוסופיה אנליטית יהודית התעצבה וממשיכה להתעצב. שכטר, אשר גדל בבית חסידי ואף הוסמך לדיינות בגיל צעיר, התוודע והצטרף לחוג הווינאי סביב 1925. מפגש זה טלטל את עולמו הרוחני של שכטר וגרם לו לפתח הגות דתית חדשנית. בהמשך, שכטר עלה לארץ ושימש כמורה ומחנך בבית ספר הריאלי בחיפה וכמכשיר מורים. במקביל, שכטר כתב ספרים ומאמרים רבים כאשר חלק ניכר מהם מוקדש לעיסוק בשפה דתית ובמשמעותה.

בשנים האחרונות התפתחה כתיבה מחקרית אודות משנתו הרוחנית, הדתית והחינוכית של שכטר. עם זאת, הקשר שבין חברותו בחוג הווינאי לבין הגותו טרם התברר דיו. בהרצאתי ברצוני לסקור את הגותו של שכטר ולטעון כי שכטר אימץ, במידה מסוימת, את עיקרון האימות אך בד בבד הוא סבר שהאל מתגלה לאדם באופן ישיר. זו הסיבה ששכטר סבר שהשפה הדתית היא בעלת משמעות שכן היגדיה ניתנים לבחינה אמפירית. בנוסף, ברצוני להציג את הגותו של שכטר כמקרה בוחן מעניין להשפעה של הפילוסופיה האנליטית על ההגות היהודית המודרנית.