Emphasis on the Last Component of the Unit in Biblical Hebrew Poetry

מה שמייחד את האמצעי הסגנוני הזה הוא ההבלטה של האיבר האחרון ביחידה ספרותית. היחידה צריכה להכיל שלושה איברים/צלעות לפחות. אמצעי סגנוני זה מצוי בעיקר בשירה אבל ניתן למצוא אותו גם בפרוזה שיש בה ריתמוס. הוא יכול לבוא באחת מהדרכים הבאות, או בכמה דרכים גם יחד:

1) הרחבת האיבר המסיים

2) שינוי שחל בצורת פועל מבחינת מקומו של הפועל במשפט, זמנו (קטל, יקטול, קוטל), מספרו או הבניין שבו הוא בא

3) היפוך סדר המרכיבים באיבר המסיים כך שבינו ובין האיבר או האיברים שלפניו נוצר מבנה כיאסטי

4) צמצום במספר המילים או במספר ההברות של האיבר האחרון

5) מסירה הדרגתית של מידע כשהשיא מצוי באיבר האחרון

6) סטייה מחזרה על דרך האנפורה או האפיפורה

7) האיבר האחרון הינו איבר מכליל, היינו הוא מסכם את המידע שמצוי באיברים הקודמים לו

8) חילוף על דרך פעלים בצורת חיוב למול פועל בצורת שלילה

9) אנפורה צלילית בין האיבר האחרון ובין האיבר שקודם לו

10) שילוב של מספר דרכים להבלטת הסיום

צריך לציין כי הסטייה המכוונת בסופה של יחידה ספרותית מודגשת יותר כאשר באיברי היחידה מצויה תבנית כלשהי כפי שטענו ווטסון ופרידמן. וכשבאיבר האחרון הסטייה מן התבנית נעשית באמצעות אחת הדרכים שנזכרו לעיל, הרי שתשומת ליבו של המאזין או הקורא מתמקדת בסיום. בהרצאתי אביא סקירת קצרה על חקר התופעה ואדון בכמה דוגמאות מסוגות ספרותיות שונות במקרא.