The Seven Commandments of the Sons of Noah as the Nucleus of the Torah of Moses, according to Maimonides

בהתפתחותה של תורת משה מציין הרמב"ם שבעה שלבים הקשורים בשמותיהם של שבעה אנשים: אדם, נח, אברהם, יצחק, יעקב, עמרם ומשה (רמב"ם, הלכות מלכים ט, א). כל אחד מאנשים אלו הוסיף מצוות. התמונה העולה מדברים אלו היא שתורת משה היא שיאו של תהליך שתחילתו באדם הראשון. בהרצאה זו אתמקד בשאלה כיצד יש להבין תהליך היסטורי זה? האם מדובר בתורה מצטברת, שבה מתווספות מצוות שונות בתחומים חדשים שאין להם יסוד בשלבים הקודמים, או שיש להבין תהליך זה כהתפתחות פנימית של יסודות קיימים?

אנסה להוכיח שהרמב"ם תפס תהליך זה כהתפתחות פנימית. שבע מצוות בני נוח הם גרעינה של תורה אוניברסאלית אשר תורת משה היא שיאה. לכן, יש להבין תהליך זה כמעין יציאה מן הכוח אל הפועל של תורת אדם. גרעינה של תורת משה מצוי בשש מצוות שנצטווה בהן אדם הראשון. מצוות אלו כוללות את כל תחומי החקיקה הרלוונטיים לבני האדם באשר הם. לכן, אין להבין את התווספות המצוות בכל שלב כהוספה של תחומי חקיקה חדשים שלא נתנו לאדם הראשון. בכל שלב התווספו מצוות שעיבו את המערך של תחומי החקיקה הקיימים. המצוות שניתנו לאדם הראשון משמשות תשתית לגיבוש כל חוקה אנושית. תרי"ג המצוות של תורת משה מהוות פירוט של שש המצוות אלו לכדי גיבוש שלם של החוקה האנושית.