When the Rabbi Celebrated the Mass: Liturgy and Interreligious Transmissions in Demonic Magic Texts
בעשור האחרון חלה התעניינות מחקרית הולכת וגוברת בטקסטים שהחוקרים משייכים לקטגוריה "מאגיה סולומונית". מספר לא מבוטל של חיבורים נדונו במסגרת מחקר ספרות זו, ועל אף הקושי בהגדרתה, ניתן לשייך את כלל החיבורים לקטגוריה של "מאגיה דמונית", כלומר, מאגיה שבאמצעותה רותם המאגיקון את כוחותיהם של השדים. במאות הארבע-עשרה והחמש-עשרה, בעיקר במערב אירופה, טקסטים רבים של מאגיה דמונית הועתקו ותורגמו, והפצתן הלכה וגדלה מאז – ועד היום. טקסים דמוניים, בהם המאגיקון מבקש לזמן שדים שימלאו את רצונותיו, מכילים פעמים רבות פנייה לאל ולמלאכים. מטרת הפניה אינה רק על מנת להגן על המאגיקון מפני הנזקים הצפויים, אלא גם לכפוף את רצון השדים באמצעות ישויות מהיררכיות גבוהות יותר. אך באיזה אופן נעשית קריאה זו? כיצד פונה המאגיקון לאל ולמלאכים?
בהרצאה זו, אבחן כיצד טקסטים של מאגיה דמונית עושים שימוש בפורמולות ליטורגיות קנוניות ושאינן קנוניות. טקסטים של מאגיה דמונית שימשו, דה-פקטו, כמצע להעברה בין-תרבותית של פורמולות ליטורגיות. מחבריהם, פעמים רבות באופן מודע, ביקשו להשתמש בידע שיש ברשותם, בין אם היה "זר" להם ובין אם לאו. תפילת שמע ישראל וקטעי מיסה הם רק חלק מן הפורמולות שיבחנו, ולצד אדפטציות שונות המבקשות לקרב את ה"זר", נראה כיצד נשתמרו נוסחאות המציפות מורכבות שמטשטשת את הגבולות – המטושטשים מאליו – בין דת למאגיה. המוכר וה"זר", הקנוני וזה שאינו, דרים בכפיפה אחת, מכוונים כולם למלאכת הזימון והשליטה בשדים.
