Interfaith Oaths in Fifteenth century Spain: Alonso de Madrigal (El Tostado) on Oaths and Judaization

השבועה היהודית, כידוע, הייתה מרכיב רגיש במיוחד ביחסי יהודים-נוצרים לאורך ימי הביניים. מן הצד האחד היא הייתה כלי הכרחי בהסדרת היחסים הכלכליים והמשפטיים בין חברת הרוב הנוצרי והמיעוט היהודי, ואולם מן הצד השני היא נתנה ביטוי לקונפליקט הדתי העמוק בין הקבוצות. צירוף נסיבות זה הפך את השבועה לאחד המסמנים הבולטים של יהוּדיוּת במרחב הנוצרי, ועל כן אין זה מפתיע כי לאחר המרות הדת ההמוניות שהתרחשו בספרד (1391) היא הפכה למוקד של חיכוך וחשדות כלפי "הנוצרים החדשים". למעשה, אחת ההאשמות הסטראוטיפיות שאנו מוצאים בעת-החדשה המוקדמת כגד המומרים וצאצאיהם הייתה כי הם מוספים להישבע בינם ובין עצמם כיהודים. בהרצאה זו אני אבקש להציג דיון משפטי-תיאולוגי נשכח, משנות ה-30 של המאה החמש-עשרה, שעסק בסוגיה זו בהרחבה. בתוך קורפוס פירושי המקרא העצום שחיבר הבישוף והמשפטן הנודע אלונסו דה-מדריגל, הידוע גם בכינוי אל-טוסטדו (El Tostado, c.1410-1455), מסתתרת חוות דעת מפורטת שהוא חיבר בענייני שבועות ואשר לא זכתה עד כה להכרה במחקר. חלק ניכר מן הטקסט הארוך עוסק במעמדה של השבועה היהודית על פי החוק הכנסייתי; ובשיאו, מדריגל דן במקרים שבהם נוצרים (כלומר יהודים-מומרים) נשבעים על פי חוקי היהדות. זהו דיון יחיד במינו מן השנים הללו, וככול שידיעתי משגת הוא מגולל את העדות הראשונה לכך שתופעה זו רווחה בקרב יהודים מומרים. יתר על כן, חוות הדעת מגלה התלבטות ותפיסה מורכבת באשר למשמעות של פרקטיקות יהודיות (שימוש בעברית, בספרי תורה וכ`) והאפשרות "לנצר אותן" כך שיענו לדרישות הכנסייה. השאלה שהעסיקה את מדריגל, אם כן, הייתה מה זו "התייהדות" ואיזה מרכיבים בשבועה היהודית המומרים יכולים לשמור מבלי ל"התייהד". כפי שנראה בהרצאה, עמדתו של מדרגיל - שהשתייך ללב הממסד הכנסייתי בימיו - עומדת בניגוד חריף למוסכמות שהתקבלו כמה שנים מאוחר יותר והכתיבו את דרכי פעולתה של האינקוויזציה.