“He Shall Write for Himself a Copy of This Law”: From Royal Protocol to Torah Study

פרשת המלך (דברים יז, יד-כ) מונה בין החובות המוטלות על המלך את הציווי לכתוב לו ספר תורה. בהרצאתי אעקוב אחר גלגול המסורות בספרות התנאית והאמוראית למצווה זו, גלגול המשקף שינויים ביחס לתפיסת המלך ומעמדו כמו גם ביחס למצוות תלמוד תורה במעבר מתקופת בית שני לתרבות הרבנית של חז"ל לאחר החורבן. בתפיסת המלך אצל חז"ל עסק יאיר לורברבוים, מלך אביון (אוניברסיטת בר אילן, תשס"ח), והמקורות התלמודיים נדונים בחיבורו של מרדכי סבתו על בבלי סנהדרין פרק שני שעומד לצאת לאור והיה לנגד עיניי. בהרצאתי אבקש לטעון כי במקורות התנאיים שלפנינו (משנה ותוספתא סנהדרין, ספרי ומכילתא לדברים) שוקעו למעשה שתי מסורות נפרדות המציעות פרשנויות שונות למצוות כתיבת הספר התורה של המלך. לפי המסורת העיקרית והקדומה יותר המלך מצווה שיכתבו לשמו ספר תורה אחד. ספר זה אינו משמש ללימוד אלא כחפץ פולחני השייך לגינוני מלכות. לפי המסורת המאוחרת יותר המלך נדרש להחזיק שני ספרים אך אין דרישה שהם ייכתבו לשמו. השימוש בספרים הוא לקריאה ולימוד, והמוקד עובר מ`הספר` כחפץ אל `התורה` כישות מופשטת. שתי המסורות נמצאות בספרות התנאית זו לצד זו, וניתן להבחין ביניהן ולתאר את היחס ביניהן באמצעות בקורת המקורות וקריטריונים לשוניים. מאידך התלמוד הבבלי שאינו מבחין בין המסורות מרכיב את המקורות השונים זה על גב זה ומערבב ביניהם. הרכבה זו מאפשרת את הרחבתה המאוחרת של מצוות המלך על כל אדם, וכפי שנפסק בהלכה: "אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו".

ההשוואה בין שתי הפרשנויות התנאיות למצווה זו ובינן לפרשנות של מגילת המקדש למצווה ופרשנותה אצל פילון יכולה ללמד על קדמותן של המסורות התנאיות כמו גם על התפיסות השונות של המלך והשינוי בהן. בפרט משתקף בגלגול המסורות הקדומות עד להלכה האמוראית המאוחרת משהו מהמהפכה שחוללו חז"ל במעבר מ`תורה` במשמעותה הקדומה של הוראה וחוק ל`תורה` במשמעות של `תלמוד תורה`.