How Can an Oral Hasidic Tradition be Explored without Reliable Textual Documentation? Heschel’s Approach

אחת מבעיות היסוד בחקר דמותו של רבי מנחם מנדל מקוצק (1859-1787), ומסורת פשיסחה-קוצק בכלל, היא העדר כתבי יד. אלפי התורות והסיפורים המיוחסים למסורת זו הועלו על הכתב עשרות (ולעתים מאות) שנים לאחר פטירת דובריהן. אם תנאי יסוד לכל מחקר ראוי לשמו הוא פילולוגיה, מה יעשה החוקר ואין לפניו אף גרסה של טקסט מקורי?

בעיה זו חריפה במיוחד במקרה של מסורת זו, אך היא נוגעת לכל חקר החסידות, תנועה רוחנית שנבנתה על הקשר הבין-אישי שבין הצדיק לחסיד יותר מאשר על ספרות טקסטואלית. ומכל מקום, כיון שהרבי מקוצק ומסורת פשיסחה-קוצק בכלל מהוות דוגמא קיצונית לבעיה, נעשו בעבר מגוון ניסיונות מחקריים להתמודד עם מחקרם. הגישה הקלאסית באה לידי ביטוי בחקר הרבי מקוצק במאמריו של יעקב לוינגר, שהציע מדרג של קטגוריות אובייקטיביות למיון מהימנות התורות. הניסיון החדשני הבולט בחקר המסורת בכלל נעשה על ידי מיכאל רוזן, שהציע בספרו על רבי שמחה בונים מפשיסחה גישה קונטקסטואלית הבנויה על התאמה תמטית. מנגד, טען לאחרונה אוריאל גלמן שמסורת זו אינה אלא מיתוס, שאין לו ביסוס במקורות ראשוניים.

בהרצאתי אבקש להידרש לדרך הייחודית שפיתח אברהם יהושע השל (1972-1907) לחקר דמותו והגותו של הרבי מקוצק ומסורת פשיסחה-קוצק, בספרו היידי קאצק: אין געראנגל פאר אמתדיקייט, שראה אור ב-1973 לאחר מות מחברו, ושזכיתי לערוך את תרגומו לעברית (קורן, כרך א, 2015; כרך ב, יפורסם ב-2022). הרצאתי תתמקד בדוגמא אחת – סיפור רגעי חייו האחרונים של רבי חנוך מאלכסנדר (1870-1798; המנהיג הלא-שושלתי האחרון של מסורת זו). סיפור זה עלה הכתב רק ב-1959 בספר "היכל קוצק", ונראה שניסוחו שם היה שונה מן המסורת בעל פה שהיתה מוכרת להשל. זהו אפוא מקרה מבחן להתמודדותו של השל עם חקר מסורת שבעל פה, ובאמצעותו אבהיר את גישתו הפרשנית הכוללת.