גדול חכמי בבל, הרב יוסף חיים ( 1909-1835) נהג, במשך חמישים שנות פעילותו כדרשן, לתבל את דרשותיו בסיפורי מעשיות. הרב הבין את חשיבותה של הסיפורת כאמצעי להעברת מסרים חברתיים־דידקטיים ישירים ועקיפים, בעיקר בחברה העוברת שינוי בשל תהליכי מודרניזציה וחילון.
אוצר הסיפורים הטמון בספרי דרשותיו מהווה תעודה חשובה לא רק בהתפתחות מסורת ההיגוד של הסיפור היהודי בבבל, אלא גם משוקעות בו מסורות ייחודיות לקהילה זו, לאמונותיה, אורחותיה והשקפותיה החברתיות והאמוניות. כדי לעמוד על מלוא המשמעות של טקסטים אלה יש לבחון אותם הן בקונטקסט שבו הוגדו או נכתבו והן בקונטקסט החברתי העמוק שממנו צמחו.
בהרצאה הנוכחית נבחנים דרשה, סיפור ומשל המציגים את דרכו הדרשנית, הפואטית- רטורית והחברתית של הרב יוסף חיים. טקסטים המציגים בדרך רפלקטיבית סיטואציה דרשנית מלאה הכוללת דרשה, דרשן וקהל נמענים - כלל הפרטים המציבים בקירוב את התמונה ההיסטורית־החברתית של סיטואציית ההיגוד של הדרשה;ונותנים בידינו הזדמנות לבחון את הפואטיקה הדרשנית מתוך עמדה פרספקטיבית.
בהרצאה אדגים את יחסו של הרב יוסף חיים לדרשה ולתפקיד שממלא הסיפור בדרשה ככלי רטורי, פרפורמטיבי במטרה להשפיע על הנמען לאמץ לעצמו את עמדותיו ואת אמונותיו של הדרשן
הקריטריון שנבחן הוא: האם לפנינו שיח רטורי- אשלייתי, בלתי נפרד מן הממד היצירתי והמשחקי של התקשורת האנושית בין הדרשן לקהל מאזיניו; או שיח המהווה גם תיעוד של מציאות חברתית עמה התמודד הרב יוסף חיים כמנהיג קהילה?