The Entrance of Foreigners to the Temple in the Second Temple Period

פסוקים אחדים בתורה אוסרים על זרים, שאינם כהנים, לחלל את קדושת המקדש בביצוע מעשים המותרים לכהנים בלבד. הפרה של איסורים אלו גוררת בעקבותיה עונש מוות – בידי אדם או בידי שמיים. בחינה מדוקדקת של פסוקים אלו הובילה את י` מילגרום לטעון, שרק במקרה שאדם שאינו כהן מסיג גבול, כלומר, מנסה לקחת חלק פעיל בעבודת הכהנים, מצווים שומרי המקדש להורגו (`והזר הקרב יומת`), אך כניסת זרים למקדש כשלעצמה גוררת מיתה בידי שמיים בלבד. עיון במקורות מימי הבית השני (כתבי יוספוס, כתבי פילון, מגילת המקדש) מאשר, לדעתי, את קביעתו של מילגרום: בשום מקור לא נאמר שישראל, שאינו כהן, שנכנס למקדש, חייב מיתה בידי אדם. ולהיפך: במגילת המקדש, למשל, נאמר בפירוש שזר שעוסק בעבודה `יומת`.

מנגד, במקורות אחדים מימי הבית השני נאמר שגוי שנכנס למקדש חייב מיתה ויש להורגו, ודבר זה עולה בקנה אחד עם שתי כתובות ביוונית מימי הבית שהתגלו בסמוך להר הבית ובהן נאמר שעונש מוות יוטל על נוכרי (`אלוגנס`) שייכנס למקדש. אף פלאוויוס יוספוס מזכיר את הכתובות הללו בחיבוריו וכותב שהן נקבעו על סורג אבן שהקיף את תחום המקדש והעזרות. מקורו של איסור זה אינו ברור. ג` אלון הציע שהוא מבוסס על דרשה קדומה של הפסוק `והזר הקרב יומת`, אולם הוא לא הביא כל ביסוס לטענה זו. ברצוני להציע, שהאיסור על כניסת גויים למקדש התפתח כחלק מההשקפה בדבר טומאת הנוכרים, שקנתה שביתה בחברה היהודית מאז ימי שיבת ציון בתקופה הפרסית. אף שהביטוי `והזר הקרב יומת` (שמופיע ארבע פעמים בספר במדבר) אינו מחייב מיתה בידי אדם על כניסה למקדש כשלעצמה כשמדובר בישראל, הוא שימש כמקור לאיסור על כניסת גויים (`זרים`) למקדש שהעובר עליו חייב מיתה בידי אדם. סיוע לטענה זו ניתן למצוא בעובדה, שכתובת הסורג משתמשת בביטוי `אלוגנה` ככינוי ל`נוכרי`. כפי שציינו חוקרים אחדים, מילה זו אינה נפוצה כלל בשפה היוונית והיא משמשת בעיקר בתרגום השבעים למקרא ובברית החדשה. נראה, שאף שכותבי כתובת הסורג היו יכולים להשתמש במילים מוכרות יותר כגון `אלופילוס` (זו המילה שיוספוס משתמש בה כהוא מתאר את כתובת הסורג), הם העדיפו להשתמש במילה `אלוגנס`, שמופיעה בתרגום השבעים כתרגום למילה `זר` שבביטוי `והזר הקרב יומת` ובכך רמזו למקורו המקראי של האיסור.