The 18th World Congress of Jewish Studies

The Formation of Hebrew Parodies in Early Medieval Islamic Cultures

הרצאתי תבקש לאפיין את הפרודיה העברית בימי הביניים במרחב המוסלמי כנקודת מפנה בהתפתחותה של הספרות העברית. הופעת קובץ הסיפורים מקובלת במחקר כמפתח בתהליך התגבשותו של הסיפור העברי כסיפור עצמאי הנקרא בשל תכונותיו האסתטיות והאמנותיות. עם זאת, קיימת במחקר התייחסות מועטה למאפיינים פרודיים בקבצי הסיפורים, ולתפקידים שמאפיינים אלו משרתים. לכן, תציג ההרצאה יצירות עבריות מימה"ב המשלבות מאפיינים פרודיים, ותסביר כיצד ניתוח מאפיינים אלו יאפשר קריאה חדשה בהן. דרך דיון זה, אבקש לטעון כי השימוש בפרודיה היווה גורם חשוב בהתגבשותם של קבצי הסיפורים, ובהמשך התפתחותה של הספרות העברית. בחינת היצירות שהתגבשו במרחב המוסלמי המוקדם תאפשר תחימה של גבולות ההרצאה, ותספק לניתוח היצירות קונטקסט תרבותי וגיאוגרפי ייחודי.

ההרצאה תטען כי השימוש בפרודיה אינו תמיד מוגבל להצגה הומוריסטית של טקסט המקור. בשונה מכך, הפרודיה מהווה פעולה תרבותית המאפשרת משחק צורני ותכני במסגרת טקסט ספרותי. לכן, לא אבקש לאפיין את הפרודיה העברית כז`אנר בעל מוסכמות ותקנים המחייבים את עיצוב הטקסט, אלא כפרקטיקה המאפשרת תיווך בין טקסטים שונים מן התרבות היהודית באופן פולמוסי. ההרצאה תבקש להדגים כיצד יחס זה בא לידי ביטוי במגוון רחב של יצירות מימי הביניים. לשם כך, אבצע קריאה צמודה ביצירות כגון "מדרש עשרת הדברות", "אלפא ביתא דבן סירא", "תולדות ישו" ועוד.

קבצי הסיפורים העבריים בימי הביניים עושים שימוש רחב באינטרטקסטואליות. לא ניתן לקרוא ביצירות אלו מבלי להכיר את הנרטיב המקראי או את התרבות החז"לית. בהקשר זה, תדגים ההרצאה כיצד שילובם של טקסטים ממסורות שונות באותה היצירה יוצר לעיתים מתח בין שתי קולות במונחיו של מיכאיל בכטין. מצד אחד, מבטאות היצירות את קולה המוכר של המסורת המקראית והחז"לית. מצד שני נשמע ביצירות גם קול חדש ומקורי, שמבקש לנכס את המסורת הקנונית בכדי ליצור טקסט ספרותי חדש, הנקרא לשם איכויותיו האסתטיות. התנגשות זו בין הקול הקנוני לקול החדשני מקבלת ביטוי באופן גס ובוטה ביצירות כמו "אלפא ביתא דבן סירא" ו"תולדות ישו", אך גם באופן מובלע ומעודן יותר ביצירות כמו "מדרש עשרת הדברות". הדיון התאורטי בפרודיה ובביטוייה השונים ביצירות עבריות בימה"ב יאפשר חקירה של טיב היחס בין העבר וההווה, בין המסורתי לחדשני, ובין הדרשני לספרותי.