אהרן דוד גורדון (1922-1856) חיבר בחייו מאות מאמרים ומכתבים שפורסמו בבמות שונות. לצד חיבורו הפילוסופי הנודע ״האדם והטבע״, עסק גורדון במגוון רחב של סוגיות פוליטיות, חברתיות, דתיות, מוסריות ותרבותיות. הוא נשא דברים בכינוסים שונים וניהל התכתבות ענפה עם חלוצים ועם דמויות בולטות בישוב. גורדון לא ביקש לו תהילה או פרסום, נרתע מכל גילוי הערצה ולא היה לו תפקיד רשמי במפלגות או במוסדות הציוניים. בדברים שכתב לפני מותו ביקש שיכבדו אותו בשתיקה נטולת-הספדים. למי שכינה אותו ״יוּרודיבי״, שוטה-קדוש במסורת הרוסית, ענה גורדון שאין ולא היו יוּרודיבים בעם ישראל. כנגד, הציע שהוא יותר דומה ל״איש הרוח המשוגע״, האינטלקטואל שלא מסוגל להסכין עם המציאות הקיימת, אינו יכול להסיח ממנה את דעתו, ותובע בכל תוקף יצירת חיים חדשים.
כתיבתו של גורדון היא אמנם בעלת מימדים אונטולוגיים, אפיסטמולוגיים ואתיים על-זמניים, אך גם נטועה בתוך הקשר היסטורי ופילוסופי קונקרטי. גורדון לא מנסה לטשטש את המימד ההיסטורי בכתיבתו, אלא כותב מתוכו ועליו. חוקרים רבים עסקו בניתוח הרעיונות והמושגים הפילוסופיים בהגותו של גורדון, בין כשהם עומדים בפני עצמם ובין מתוך הזיקות שלהם לפילוסופיה המערבית ולארון הספרים היהודי. אך יצירתו של גורדון הייתה גם חלק משיחה ערה שהתנהלה בישוב ובעולם היהודי - שיחה על מהותו של האדם, של הקבוצה, הקהילה והעם, על תרבות, שפה ויצירה. כתיבתו של גורדון היא חלק מדיון עמוק על אופיין של הציונות ושל תנועת הפועלים, וגם חלק משיחה נוקבת על תרבות ויצירה ועל תפקידו של היהודי בתוכן.
רבות נכתב על השפעותיהם של סופרים ומשוררים רוסים על גורדון. טענתי היא שגם באופי הכתיבה של גורדון הוא מתחקה אחרי מודל אינטלקטואלי שנוצר ברוסיה במחצית המאה ה-19. ״האינטלקטואל המעורב״ אינו מפריד בחדות בין פילוסופיה, ספרות ואמנות ובין ביקורת חברתית ותרבותית בענייני השעה. הוא לא נשאר ספון בדל״ת אמות של הדיסציפלינה שבה הוא עוסק, אלא לוקח חלק פעיל בחיים הציבוריים, כותב עליהם ומשפיע עליהם דרך הכתיבה. אטען שגורדון מייבא את מודל האינטלקטואל המעורב בעלייתו ארצה וממזגו לתוך דמות החלוץ ועובד האדמה, ואבקש להדגים כיצד דווקא המסורת האינטלקטואלית הרוסית הייתה משמעותית ביותר בעיצוב דמותו הציבורית של גורדון ובאופן הפעולה שלו במרחב הארץ-ישראלי של העליות הראשונות.