Poetic and Public Dialogues with Bialik`s "On the Slaughter"

"על השחיטה" ו"בעיר ההריגה" (המוכרים גם כ"שירי הזעם") של ביאליק, שנכתבו בעקבות הפוגרום בקישינב בשנת 1903, נתנו ביטוי לתחושות הכאב, הזעם והתסכול סביב האירוע הטראומטי, ותרמו תרומה מכרעת לבניית דמותו של ביאליק בתור המשורר הלאומי. צירופים לשוניים משירים אלה אף חלחלו ברבות השנים לשיח הציבורי הכללי. בהרצאה אדון במבחר דיאלוגים עם "על השחיטה" של ביאליק, הן בשירה והן בשיח הציבורי, עשרות שנים לאחר כתיבת השיר, בעיקר בשני הקשרים טעונים מבחינה רגשית, ערכית ופוליטית: בעקבות מוראות השואה ובהקשר של הסכסוך היהודי-ערבי.

לכאורה, "שירי הזעם" היו אמורים לקבל משנה תוקף נוכח זוועות השואה, מספר שנים לאחר מות ביאליק, אבל דומה כי היתה רתיעה מהתייחסות ל"בעיר ההרגה" בהקשר לשואה בגלל דברי הלעג והבוז בשיר המופנים כלפי הקורבנות היהודים, כך שעיסוק בשיר היה עלול להיתפס כזילות מוראות השואה ואף כחילול הקודש. עם זאת, מספר משוררים ומסאים עשו שימוש בצירופים מתוך "שירי הזעם", במיוחד מתוך "על השחיטה", כדי לבטא באמצעותם את תגובתם ביחס לשואה. בהרצאה יידון הגיוון המעניין שניתן למצוא בשימוש בצירופים כאלה בהקשר לשואה אצל משוררים כמו אהרן צייטלין ונח פניאלי, לצד מסאים ואנשי ציבור כמו יוסף קלוזנר, משה אונגרפלד וגולדה מאיר.

ביטויים נבחרים מתוך "על השחיטה" – בראשו ובראשונה "נקמת דם ילד קטן" ו"שמים, בקשו רחמים עלי!" – הופיעו במהלך השנים אצל משוררים, מסאים ואנשי ציבור גם ביחס לסכסוך היהודי-ערבי. בהקשר זה אתייחס למספר שירים של חיים גורי העושים שימוש בצירוף "שמים, בקשו רחמים עלי!", ולמבחר התבטאויות של מסאים ואנשי ציבור (ביניהם: ר` בנימין ואב"א אחימאיר, רפאל איתן ומאיר פעיל), שניסו לגייס את הצירוף "נקמת דם ילד קטן" לטובת עמדות שונות ואף הפוכות מבחינה פוליטית.

אחתום את ההרצאה בשתי דוגמאות של שימוש לא צפוי, אישי ואף הומוריסטי, בצירוף "שמים, בקשו רחמים עלי!" מתוך "על השחיטה" בשני שירים: האחד של לאה גולדברג והשני של אלכסנדר פן.