אני, חוה פנחס-כהן, בת הדור השני לניצולי שואה מיהדות בולגריה מצאתי צורך אישי ואומנותי לשלב ולהכיל בשירתי וכתיבתי, רסיסי מילים ומשפטים בלאדינו שליוו את ילדותי וכתיבתי.
תוך המחקר והכתיבה המלווים אותי בשנים האחרונות, מתחום הבלקן ויהדות בולגריה מצאתי משוררים נוספים בני הדור השני המשלבים בכתיבתם רסיסים ולפעמים משפטים או שירים שלמים בלאדינו ביניהם המשוררות: מיכל הלד ומרגלית מתיתיהו.
השאלה הנשאלת היא: מדוע קיימת הזקקות לפנות ולכתוב שירה עכשוית בשפה שקוראיה מעטים. האם ללאדינו בתוך השיר תפקיד כמעורר זיכרון או מגדיר את גבולות הזיכרון של המשורר. מתי מעדיף המשורר לכתוב שיר שלם בשפת הלאדינו ומתי מילים בודדות ומה תפקידם מבחינה פואטית ואומנותית.