The Talmudic Argument “ve-ha amar rav peloni” and It’s Development in the Babylonian Talmud

הבא לדון בדרכי פסק ההלכה בבבל בתקופת התלמוד, מיד מתעוררת לפניו הבעיה – שנתקשו בספרות הרבנית ובמחקר המודרני - כיצד להסביר מאות מקרים בהם התלמוד מקשה מכוח דברי אמורא על אמורא אחר באמצעות הקושיה `[ו]הא אמר ר` פלוני...`? לכאורה, דבר פשוט הוא שאין דברי אמורא מחייבים את חבירו, ו`לא פרכינן מאמורא משום דאיכא למימר גברא אגברא קא רמית`. ואולם, כנגד זאת `הרי מצינו בכל מקום דרמו גברא אגברא!`. שאלה זו מחריפה במקרים הכרוכים בקושי כרונולוגי, היינו, שבהם התלמוד מקשה מאמורא מאוחר על דברי אמורא מוקדם או אפילו מאמורא על תנא (מקור תנאי), או על פסוק.

בהרצאה זו אבחן מחדש את ההצעות שהועלו בספרות הרבנית ובמחקר לתופעה זו. טענתי היא, שהקושייה מסוג ׳והא אמר רב פלוני׳ בבבלי היא בעלת שימוש שונה ברובד האמוראי מזה שברובד הסתמי. האמוראים נוהגים להקשות מאמוראים קדומים המוכרים כולם כראשי ישיבות בבבל או בארץ-ישראל. באמצעות המעקב אחר שמם של המצטטים ויחסם של השומעים אל המסורות המצוטטות, ניתן ללמוד מי הן הדמויות הרבניות הדומיננטיות, שעל פיהן נטו פסקי ההלכה בבבל התלמודית. לעומת זאת, במקביל לשימוש האמוראי הנפוץ, ה`סתם׳ הרחיב את אופן השימוש בקושייה בשלושה אופנים: (1) הקושיות הן ממגוון רחב של אמוראים, אף מחכמים לא מוכרים הנזכרים פעמים בודדות בתלמוד. (2) הקושיות אינן מתחשבות בסדר הכרונולוגי של החכמים: הן מקשות ממימרות של אמוראים מאוחרים על אמוראים מוקדמים, ממימרה אמוראית על מקור תנאי או אפילו ממימרה על פסוק. (3) הקושיות שובצו כחלק משקלא וטריא ארוך ומורכב, ולעתים ללא משמעות הלכתית קונקרטית. ׳סתם התלמוד׳ המשיך בגישה האמוראית והרחיב אותה עשרות מונים, הן בכמותה והן בתחולתה, עד שהקושייה הפכה לנפוצה מאוד (מעל שלוש מאות מקרים), וללא הבחנה בין מהות המקור שממנו מקשים, או בין הקדום למאוחר. ההבחנה בין שתי החטיבות חשובה, ומאפשרת הבנה טובה יותר של דרך השתלשלותה של הקושיה בסוגיות הבבלי.

בעקבות הממצאים העולים ממחקר זה, אעיר על תובנות חדשות העולות מן הקושיה לאופן גיבושן של מגמות הפסיקה בבבל בתקופת התלמוד.