On the Lack of Linguistic and Argumental Uniformity in the Bavli`s Terminology

המינוח בתלמוד הבבלי הוא אחיד, עקיב ושיטתי, והדבר בולט בספרותם של בעלי הכללים, שטרחו להתעכב על המונחים שהוראתם או שימושם חרגו מן המקובל בשאר התלמוד.

בעלי הכללים עצמם ניסו לעתים לנמק או לתרץ את המונחים החריגים, אך אין צורך לומר שפעמים רבות התירוצים הללו אינם עולים בקנה אחד עם ממצאי המחקר המתודולוגי.

במחקרנו "ביקורת הלכתית לעומת ביקורת ספרותית" (תשמ"ט) הערנו על כך שחוסר האחידות המינוחי בולט בסוגיות המאוחרות של הבבלי. מאז הלכה ונתרחבה היריעה, והמיגוון של היעדר האחידות המינוחית נתעצם, כמותית ואיכותית. כך נוצרו תופעות שיודגמו בהרצאה, כגון:

[א] למונח מסויים, שהוראתו נפוצה ומקובלת בבבלי, ניתוספה לעתים הוראה חדשה;

[ב] צורפו בסוגיה זה לזה מונחי קושיות, שטיעונם בשאר התלמוד שונה זה מזה;

[ג] חוסר עקביות לשונית בהצעת תירוצים זהים בטיעוניהם.

לסיום, תוצע תיאוריה להנמקת התופעה, ויצויינו השלכותיה על המחקר התלמודי.