The Politics of Artifacts at the Israel Museum
בשנת 1998, בחגיגות לכבוד יובל העצמאות למדינת ישראל, נערכו רצף של תערוכות מיוחדות במוזיאון ישראל. בהרצאה אעמוד על ההצטלבות של שתי תערוכות מהרפרטואר החגיגי והאופן בו נפרשת דרכן התיאולוגיה הפוליטית הציונית על היבטיה החומריים. האחת היא לאור המנורה: גלגולו של סמל, שעניינה היה לעקוב אחר משמעויותיה השונות של המנורה בתרבות החזותית הציונית והישראלית. לאור המנורה התאפיינה באקלקטיות של מוצגים לאורך מגוון תקופות והקשרים – מכתבי יד וחפצי קודש, אל פוסטרים, שטרות וסמלים ועד לעבודות אמנות ישראליות. בין עשרות רבות של מוצגים הוצגו גם חפצים יהודיים מסורתיים, אך אלה היוו בתערוכה מעין קוריוז, דוגמה נוספת להימצאותה של המנורה בתרבות היהודית מבלי יצירת הקשר היסטורי בינם לבין יתר המוצגים. התערוכה השנייה היא קדימה: המזרח באמנות ישראל תערוכה בעלת אופי פוליטי וביקורתי שעסקה במבט כלפי המזרח באמנות הציונית והישראלית, אך מבלי להתייחס להקשרים הדתיים של המבט מזרחה. היעדר ההקשר הדתי מקדימה יוסבר כחלק מהמאמץ הכולל של שדה האמנות הישראלי ליצירת חיץ בינו לבין האמנות היהודית המסורתית, על היקשריה הפוליטיים הגלותיים שאינם מלמדים על מגמות ריבוניות.
ההתרחשות המקבילה של לאור המנורה וקדימה מבטאת את הסינתזה המתרחשת במוזיאון ישראל מהיווסדו ב-1965 – מוזיאון לאומי הממוקם בעיר הבירה, אליו מועברים מגוון של אובייקטים אמנותיים. במחקר על המוזיאון הצביעו על התאמות בין הנרטיב הציוני, בו ישראל מוגדרת כבית לאומי עבור העם היהודי על תפוצותיו, לבין תפקידו של המוזיאון כבית לאומי עבור החפצים היהודיים – אלה שהגיעו מהאדמה המקומית ואלה שהובאו אליו מרחבי העולם. לפי המחקר החפצים השונים זוכים למיקומים היררכיים שונים – הארכיאולוגיה מוצגת כמי שמבשרת על חזרת היהודים לארצם, ואילו אתנוגרפיה היהודית המציגה את האמנות של היהודים בפזורותיהם השונות, מוצגת במנותק מתהליכים היסטוריים, ומסומנת כנספח נפרד בתולדות העם. טענות מחקריות אלה ייושמו על המקרה של לאור המנורה המדגימה את הניתוק של האתנוגרפיה היהודית מהקיום הריבוני במדינת ישראל. בנוסף, אטען כי הניתוק שנערך במוזיאון בכללו, ובלאור המנורה בפרט, הוא גם זה שמאפשר לשדה האמנות הישראלי, ולקדימה בפרט, לכונן את עצמו בנפרד מהקשר דתי ומהאמנות היהודית המסורתית. כך שתי התערוכות, שעל פניו אינן קשורות זו לזו, מייצרות את הרצף של הסיפור הלאומי על חגיגות היובל שלכבודן הן נערכות – סיפור בו הדת עוברת תהליכים של ניכוס והלאמה, עד לניתוק והפרדה מוגמרת.