Gender Equality and the Debate over a Mother’s Obligation for Child Maintenance

לפי דין התלמוד, האב חייב במזונות ילדיו עד גיל שש, ומעל גיל שש לא מוטלת חובה משפטית-הלכתית, אלא חובה מוסרית או חובת צדקה. בשנת תש"ד (1944) תיקנה הרבנות הראשית, בהובלת הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל, תקנה שקבעה כי יש להרחיב את חובת האב במזונות הילדים עד לגיל 15. במשך השנים נחלקו הדעות האם חובת מזונות הילדים המורחבת היא חובה משפטית לכל דבר ועניין, או שהיא חובה מדין צדקה, שניתנת לאכיפה. שאלה זו, הנראית כפלפול הלכתי, הפכה באופן מרתק ללב ליבה של סוגיית השוויון המגדרי ביחסי הורים וילדים.

ביולי 2017 ניתן פסק דין מהפכני בבית המשפט העליון בעניין חיוב האם במזונות ילדים מעל גיל שש. בית המשפט קבע כי במצב של משמורת משותפת ניתן לחייב את האם בהשתתפות במזונות הילדים. בית המשפט הצביע על הצורך לחתור להסדר המשקף שוויון בין בני הזוג, וביסס את הכרעתו על פרשנות תקנת הרבנות הראשית כהרחבת דין צדקה, ומשכך, ניתן להחיל חובה זו גם על האם.

התגובות בפסיקת בתי הדין הרבניים להכרעה היו ועודן מעורבות. חלקן יוצאות נגדה בחריפות, ואילו אחרות מאמצות אותה בצורה גלויה או סמויה. המבקרים טוענים כי השוויון אליו חותר בית המשפט איננו שוויון מהותי, אלא יוביל בסופו של דבר לפגיעה בצד החלש – האישה והילדים. בד בבד, נטען כי לבית המשפט האזרחי אין סמכות לפרש את תקנת הרבנות הראשית, וכי רק פרשנותם שלהם היא הפרשנות המוסמכת.

הסוגייה מעוררת אפוא דיון בשני צירים – אותם נבקש לנתח בהרצאה: האחד, מהו שוויון מגדרי וכיצד יש לתקן פערים מגדריים. השני, הציר הפרשני, הן מסדר ראשון (מהי הפרשנות הנכונה של המקורות ההלכתיים) והן מסדר שני (למי נתונה הסמכות הפרשנית בדיון ההלכתי). אך אין די בחשיפת צירי הדיון. היחס בין צירי הדיון הללו הוא שאלת מפתח לניתוח הוויכוח שלפנינו. ייתכן, כי קיים מתח פנימי במקורות הקלאסיים. ברם, דה-קונסטרוקציה של הדיון הפרשני – דרך שנבחן בהרצאה – תראה בדיון הפרשני אמצעי להטמעת עמדות ערכיות, שאף הן אינן אלא אמצעי לשימור ההבנייה החברתית המסורתית.