The Place and Role of the Interpretation of the Mishnah between the Palestinian and the Babylonian Talmuds

פרשנות המשנה היא אחד מן העיסוקים המרכזיים של התלמודים, והיא מרכיב משמעותי בלא מעט מסוגיותיהם. לצד העיסוק בפרשנות המשנה, ניתן למצוא בתלמודים פרשנות למקורות אחרים, תנאיים ואמוראיים, וכן מגוון עיסוקים שאינם פרשניים במובהק. הערכת מקומו של העיסוק התלמודי בפרשנות המשנה קשור במישרין להבנת סדר היום הלימודי של יוצרי התלמוד לדורותיהם.

על אף שברור שסוגיות התלמוד מגוונות באופיין ובמטרותיהן, מקובלת בקרב החוקרים ההכללה לפיה התלמוד הירושלמי צמוד יותר לעיסוק הפרשני במשנה, ולעומתו התלמוד הבבלי מפתח נושאים ודיונים אחרים בעצמאות יתירה. לדעת אחדים מקור השוני הזה הוא בהבדלים בתהליכי היצירה והעריכה של שני התלמודים, כאשר פרק הזמן הארוך יותר שבמהלכו הבבלי התפתח מסביר את העובדה שהוא התרחב לכיוונים נוספים. לדעת חוקרים אחרים אופיים הפרשני השונה של התלמודים נובע מן המטרות השונות שלהם, כאשר התלמוד הירושלמי הוא פרוייקט פרשני יותר מלכתחילה.

בהרצאתי אבקש לבחון מחדש את ההנחה לפיה התלמוד הירושלמי הוא פרשני יותר מן התלמוד הבבלי, על בסיס השוואה שיטתית בין גופי טקסט מקבילים בתלמוד הבבלי והירושלמי, ובדיקת הופעותיה ותפקידיה של הפרשנות למשנה בטקסטים אלו. על בסיס השוואה זו אצביע על כך שלצד ריבוי החריגות של התלמוד הבבלי מפרשנות המשנה, יש בו גם מגמות הפוכות, של הבלטת העיסוק הפרשני, שכלולו והפיכתו למרכזי ושיטתי יותר. מגמות אלו מתבטאות הן בסוגי הדיונים והצורות הספרותיות שאנו מוצאים בשני התלמודים, הן בעיבודם ועריכתם של מסורות וחומרים המשותפים.

בדברי אבחן את מידת הכיסוי הפרשני שפרק משנה שלם זוכה לו בשני התלמודים על מנת להדגים איך במקרים מסויימים התלמוד הבבלי מחויב יותר לפרשנות שיטתית של המשנה מן הירושלמי. כמו כן, אתייחס לסוגיות מקבילות ספציפיות בשני התלמודים, ואראה איך הודות למקורות המשותפים ולמבנה הדומה שלהן, ניתן לראות שהעריכה הבבלית מפתחת ומבליטה את ההיבטים הפרשניים שבדיון, ולעתים אף יוצרת אותם יש מאין. העיון בדוגמאות ספציפיות של סוגיות מקבילות יאפשר לנו גם להבחין בין צורות שונות של הצעת הפרשנות למשנה וניסוחה, ולהבחין בין רמות פיתוח שונות של השיח הפרשני בשני התלמודים.