The Acceptance of Babylonian Traditions in the Palestinian Talmud

אחת התופעות המעניינות ביותר בחקר הספרות התלמודית היא מעברן של מסורות בין מרכזי הלימוד בארץ ישראל ובבבל. במשך תקופה ארוכה חומרי לימוד – ברייתות, מימרות, סוגיות וקבצים, עברו ממרכז למרכז ונקלטו בתלמודים. בחינה של החומרים המועברים מבוססת לרוב על השוואה מדוקדקת של המקבילות שמציגה את הדומה והשונה ביניהם במטרה לחשוף את התפתחותם והשתנותם של החומרים. מסיבות שונות, קיימת נטייה ברורה בקרב החוקרים להתמקד בדרכם של החומרים הארץ ישראלים לבבל, ולהדגיש את תהליכי העיבוד והעריכה שעברו עליהם עד לשילובם בתלמוד הבבלי. תהליכים אלה הרחיקו לעיתים רבות את החומרים מפשרם הקדום לצורך התאמתם לצרכים המקומיים ולסגנון הבבלי. התלמוד הירושלמי, לעומת זאת זוכה בקרב החוקרים, לחזקת מהימנות בכל הנוגע לשמירה על מקורותיו. בהרצאתי אבקש להתמקד בתופעה של מעבר החומרים, אולם מהכיוון ההפוך. אציג כמה דוגמאות למסורות בבליות שמצאו את דרכן לתלמוד הירושלמי ואבחן כיצד הן נקלטות בו? והאם צורתן הקדומה נשמרת? אבקש לטעון שבירושלמי אפשר לזהות מגוון של פעולות עריכה שבדרך כלל נוהגים לייחס לבבלי. פעולות אלה נועדו לשם התאמה של המסורות להקשרן המקומי, ולעיתים הותירו אחריהן סימנים שמאפשרים לנו להביט בתהליך שעבר עליהן מהקשרן הראשוני בבבל ועד לשיבוצן בסוגיה החדשה בארץ ישראל.