From the Temple Scroll to Tractate Middot: Architectural Expressions of the Concept of Holiness

במגילת המקדש (טור לא 10 – לג 7), ישנה יחידה קצרה העוסקת בניקוז תערובת המים והדמים שבמקדש. לפי המגילה, בשל החשש מן הקדושה האצורה בשרידי דם הקורבנות יש לנקז אותם לתוך הארץ. להוראה זו מקבילה במשנה מידות (ג, ב), ובה תיאור של ניקוז דם הקורבנות אל שדות הקדרון. שני המקורות עוסקים בתערובת מים ודמים מהמקדש, ומתארים את ניקוזם בפעלים יר"ד וער"ב, אך בעוד שמגילת המקדש רואה במים דם ומורה לנקז את התערובת למחילה תת-קרקעית, המשנה רואה את הדם כמים ומתארת את זרימתו לשימושים חקלאיים בקדרון.

בחלקה הראשון של ההרצאה אראה כי עיון במשנה ובמקבילותיה מלמד כי המקורות התנאיים הכירו את המסורת המופיעה במגילת המקדש, ואציע כי זיהוי האופנים שבהם עיבדו התנאים את המסורות הקדומות על הטיפול בשאריות הפולחן מלמד על תמורה בתפיסת הקדושה הפולחנית מהמגילות אל הספרות התנאית. בעוד שלפי התפיסה הקדומה הקדושה היא איכות `מדבקת` (בדומה לטומאה) וקבועה, הנשמרת בחומרי הפולחן וממילא מחייבת את הרחקתם ממגע יד אדם לפי השיטה הרווחת בספרות התנאית, הקדושה הפולחנית היא איכות מתפוגגת העוזבת את האובייקט לאחר שמילא את תפקידו וממילא ניתן לעשות בו שימוש חולין. אבקש להציע כי היעלמות התפיסה המקראית הרואה בקדושה איכות פיזית, הקורנת מתוך האובייקטים המקודשים ומסכנת את הבא עימם במגע, נבעה מתמורה רחבה יותר, שבמסגרתה הועתק מוקד הקדושה, שכבר לא זוהתה עם האובייקט הקדוש (המזבח, הקורבן וכדומה), אלא עם החובה ההלכתית שהקנתה לו את קדושתו הזמנית. זיהוי זה, עומד ביסוד מאמצם הייחודי של התנאים ללכוד את רגע התפוגגות הקדושה (מסכת מעילה) וביסוד המעבר מדימוי מקדש ששאריות הפולחן שלו נבלעות בתוכו לדימוי המקדש הרווח אצל התנאים, ששאריות הפולחן שלו הן שיירי מצוה היוצאים לחולין ומותרים בשימוש.