The Women’s Prison in Bethlehem in the Memoirs of Ruth Lobitz and Tzila Amidror Heller: A Comparative View

ההרצאה תעסוק בחווית כליאתן של רות לוביץ וצילה עמידרור-הלר בבית הכלא לנשים בבית לחם בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, כפי שתועדה בספרי הזיכרונות שכתבו "במעצר בבית לחם" (עמידרור הלר,

תשכ"א) ו"בחרתי לחיות במאבק" (לוביץ 1985). .

בעוד שרות לוביץ נאסרה בפעם הראשונה בשנת 1936 עקב חברותה ופעילותה הבלתי ליגאלית במפלגה הקומוניסטית שפעלה במחתרת עד לשנים 1944-1945, צילה עמידרור הלר נאסרה בפעם הראשונה בדצמבר 1941 עקב היותה חברה פעילה במחתרת האצ"ל. שתי הנשים נאסרו יחד עם חברות נוספות לפעילותן המחתרתית, וישבו איתן במאסר בצוותא. חוויית הכליאה של שתי הנשים בבית לחם הייתה במידה רבה חוויה קהילתית.

נשאלת השאלה, כיצד חוו שתי הנשים את חווית הכליאה לאור ההמצע האידיאולוגי והפוליטי השונה והמנוגד שבו החזיקו? עד כמה השפיעו הנטיות הפוליטית והאידיאולוגית של המחברות על יחסן כלפי חברותיהן לכליאה ערביות כיהודיות? האם המאסר והכליאה נתפסו בעיניהן כחוויה מעצימה? וכן מהו השיח המתגלה בכתיבתן במבט רטרספקטיבי? במסגרת הרצאתי אדון גם בתפיסת המקום והזמן העולה מזיכרונות הכליאה, הן בניהול חיי היום יום והן בעת חגים ומועדים שנחוגו וצוינו בכלא. וכן אעמוד על יחסן של לוביץ ועמידרור כלפי שלטונות הכלא, המשפחה והחברים שהותירו מאחור.

אני אבקש לטעון, בין היתר, כי בזכרונותיה של צילה עמידרור מוצגות האסירות היהודיות הקומוניסטיות ששוחררו מן הכלא בשלהי שנות השלושים כנוכחות נפקדות, כמעין פאנטום המשמש תמרור אזהרה ממה עליה ועל חברותיה להמנע בהתנהלותן מול האסירות הערביות ומול שלטונות הכלא.

זיכרונות הכליאה של אסירות האצ"ל והלח"י נדונו בצמצום במקורות שונים, אולם עד היום לא נכתב מחקר על פעילותן ועל מאסרן של נשים יהודיות בתנועה הקומוניסטית בפלשתינה לפני 1948. המבט ההשוואתי המוצע כאן ישפוך אור על חברותן של נשים בתנועות פוליטיות רדיקליות, אם מימין ואם משמאל.