יעקב שבתאי רשם הצלחות מפליגות לא רק בתחומי הפרוזה ("זכרון דברים" ו"סוף דבר" שלו הפכו זה מכבר לחלק מקנון הספרות הישראלית) אלא גם בכתיבה לבמה. מחזותיו המקראיים, "כתר בראש" ו"אוכלים", זכו להפקות רבות ומצליחות בתיאטרון הישראלי ומיצבו אותו כמחזאי המקומי היחיד כמעט שהצליח להנגיש את המקרא לקהל התיאטרון בארץ. בניסיון להתחקות אחר תהליך כתיבתם של המחזות ולפענח את סוד הצלחתם, ניגשתי לנבור בארכיונו גדול הממדים (מאה קופסאות) השמור במרכז קיפ באוניברסיטת תל אביב.
נדמה כי בארכיון מסודר הכול לכאורה ידוע מראש, אבל למעשה טמונים בין המסמכים אוצרות אבודים המחכים לחוקר שיפשפש וימצא. כך נפלו לידי באורח פלא שלושה מחזות מקראיים נוספים ולא נודעים של שבתאי. הגילוי המסעיר הזה שינה את מסלול המחקר שלשמו יצאתי. ניתוח המחזות הללו מאיר באור חדש את הדיאלוג המתמשך של שבתאי עם המקרא ותורם לשרטוט מלא יותר של מפעל חייו האמנותי.
בהרצאתי אתאר את עבודת הארכיון, את הפגישה עם עזבונו העצום של יעקב שבתאי, את ההזדמנויות הנקרות בדרכו של חוקר בארכיון וכמובן – את התגליות שנפלו לידי, מהותן, מחקרן ומה הן מלמדות על דרכו של שבתאי כמחזאי ישראלי משמעותי.